עדיין בארץ…

אבל תיכף כבר לא.

הרשמו עכשיו לבלוג כדי לקבל עדכונים על פרקים חדשים אם בא לכם להתעדכן על מה קורה איתי…

יהיה שמח ויהיו געגועים:)

התחלות זה לא קל כמו שזה נשמע

אז בסוף עשיתי את זה. חיכיתי כל-כך הרבה זמן לטיול הזה וסופסוף הוא קורה. הטיסה עברה בשלום יחסית, מי שמכיר אותי יודע שאני לא טוב עם טיסות אבל איכשהו זאת עברה בקלות. עוד שאריות של דמעות שירדו מידי פעם במטוס אבל בלי כאבים באוזניים, בכסא ליד החלון עם כסא פנוי ביני לבין הבחור שישב ליד המעבר. מרווח! הדבר הבא שלמדתי הוא שלהכיר דיילים זה מאוד משתלם – חוץ מלהרדים אותי על הידיים ולטפוח על הגב בשביל לשחרר גזים, טל מאיו דאגה שאני ארגיש כאילו במחלקה ראשונה. (כולל תרומות אמיתיות שהגיעו ממחלקה ראשונה). ותודה לחגי ולאורן. חוץ משעתיים בהתחלה לא הצלחתי לישון, אבל זה בסדר כי עכשיו אני מספיק עייף כדי ללכת לישון בשעה הגיונית לפי הזמן המקומי. בעצם בעשר שעות טיסה האלה, עברו עלי 16 שעות חיים. מוזר כל עניין הטיסות הזה, אבל זה כבר דיון פילוסופי לבמה אחרת… בזמן שלא ישנתי הבנתי למה הביקורות על הסרט מאמה-מיה נכונות וגם כמה פספוסים יש בהן. אכן – מריל סטריפ היא שחקנית וממש אבל ממש לא זמרת, אבל בשום ביקורת לא טרחו לציין שגם הבימוי פשוט גרוע. אם לא הייתי יודע, הייתי יכול בקלות לבלבל את הסרט הזה עם כל סרט הודי ממוצע…
ולענייננו – אחרי התחלה חלקה כזו, משהו היה צריך להשתבש – הנחיתה קלה, התיק שלי הגיע ואפילו די מהר ואז יצאתי מהשדה כדי לגלות שאין לי מושג לימיני ולשמאלי. יש יעד – ההוסטל CHUNGKING MANSION, אבל איזו מעשרות תחנות האוטובוס היא הנכונה? אין לי מושג! כעבור שעה וחצי ושלוש שיחות בירור הייתי על האוטובוס. ממנו אני צריך לרדת בתחנה 14. הבעייה היא שהסנכרון בין התחנה בה נמצאים לתחנה שכתובה באוטובוס, איך אומרים – לא קיים! אז ירדתי תחנה או שתיים או שלוש מוקדם מידי וזכיתי בשיטוט ברחובות הונג-קונג עם 20 ק"ג על הגב. בהוראות ההגעה של המלון באינטרנט, הוא נמצא 50 מטר מהתחנה, אפילו מתזמנים את זה ב-30 שניות הליכה. אני צעדתי קצת יותר מחצי שעה כשלאט-לאט אני מאבד את האמונה שהמקום בכלל קיים. ההוסטל נמצא ברצף של בניינים שכל קומה בכל בניין היא הוסטל אחר. אולם הקבלה (אם מישהו יחליט לקרוא לזה ככה…) נראה כמו שוק באפגניסטאן. מלא קנדהארים מוכרים טלפונים, פיתות, שעונים וכמובן – חשיש. ההמתנה למעלית ארכה בערך כמו ההליכה למלון. ולבסוף הגעתי לקומה ה-15.בזריזות הבחור בקבלה זיהה אותי ושם אותי בחדר המיועד, קומה 16, חדר 2. החדר הוא חווייה בפני עצמו – מטר על מטר בתוכו דחפו מיטה, טלוויזיה מעליה כוננית וקיטון קטן שבו כיור קטן ואסלה צמודה ומעל הדוחק הזה – דוש. יהיה מעניין. בתור תייר עצמאי הדבר הראשון שעשיתי הוא ללכת לקנות מפה כדי להתאפס על עצמי. שוטטתי קצת עד שמצאתי את פינת הרחוב המתאימה לאירוע – התיישבתי על המדרגות ופתחתי את המפה החדשה שלי מקווה לתכנן לעצמי ארבעה ימים של מחקר מעמיק על המקום בו אני נמצא. כמה חבל שהמפה כולה בסינית… נצטרך למצוא PLAN B.

אבל – אני שמח שנתתי לעצמי את הצ'אנס הזה לחקור קצת את הונג-קונג לבד. יש משהו פסיכי בעיר הזו וזה נראה לי מגניב.
ולאט-לאט נופלת ההבנה שזהו יומי הראשון כתרמילאי בעולם הגדול. בלי הקלות הזו שאני רגיל אליה, בלי תכנון מדוייק וברור קדימה, בלי אמא ואבא כגלגל הצלה במרחק נגיעה, בלי עומר.
רק אני באינטרנט אצל ההודי ב"קבלה" בורח עכשיו למעלית כדי שלא יברח לי הפיפי לפני שאני מגיע לקומה ה-16…

טל רפפורט, צ'יקן טיקה ודגל גאווה קטן

אז אני יושב עכשיו בבר של הומואים בהונג-קונג. חיפשתי באינטרנט מלא מה הומואים עושים בעיר הזאת וללא הצלחה, ואז בעודי משוטט ברחובות ומחפש מה לאכול, נתקלתי בבר הזה.
אבל הסיפור מתחיל קצת לפני. אחרי שעליתי לחדר ניסיתי לאפס את עצמי על המפה הסינית. והצלחתי!!! ואז יצאתי למסע לילי לעבר הלא ידוע, סתם להסתובב ברחובות. ובדרך פתאום ראיתי גב מוכר, או יותר נכון פנים מוכרות… טל רפפורט, (אנשי 140 כנראה מתרגשים…) אז קבענו להפגש מחר בבוקר ולחקור קצת את העיר בצוותא, אמא – אני יודע שזה מרגיע אותך. אחרי הפגישה המרגשת המשכתי ללכת בתקווה למצוא משהו לאכול. הדבר הכי הגיוני היה צ'יקן טיקה במסעדה אפגנית כמובן.
אני חייב לציין שהצ'יקן טיקה של הוטל מונטיפיורי הרבה יותר מוצלח. מה שקיבלתי על הצלחת היה גוש אורז יבש עם נתחי עוף ומצופה ברטבים בשילוב צבעים נהדר של לבן, אדום וירוק זרחני…
ועכשיו אני בכוסית של לפני השינה – מקווה שזה יעזור לי להרדם בלילה הראשון לגמרי לבד…
לילה טוב:)

alone again

לפגוש את טל במקרה היה דבר נהדר! מה הסיכוי ששני אנשים שיצאו לטייל בגפם ושבמקרה יש להם עבר צבאי משותף יפגשו באמצע עיר עמוסת אנשים והמולה? אני מהמר על בערך 0% ובכל זאת – היה לנו מזל.
את היום השני בהונג-קונג התחלתי ב-KOWLOON PARK, חיכיתי לטל ובינתיים צפיתי באנשי הונג-קונג מתעוררים. בפינה הזו עושים יוגה, בפינה ההיא טאי-צ'י וממש מולי יש שיעור ריקוד. כל ההמולה המטורפת שתקפה אותי עם הנחיתה כאילו נעלמה ונשארה רק שלווה. אחרי סיבוב בפארק, פגשתי את טל והחלטנו לעלות ל-VICTORIA'S PEAK. הסינים פשוט פסיכים על כל הראש. בארץ אם יש הר – הוא תצפית. כאן אם יש הר הסינים מחליטים לבנות עליו בניין ממש גבוה, לגבות כסף בכניסה והקומה העליונה היא התצפית. אי-אפשר שלא לחשוב על כמעיין המתגבר כשמסתובבים בעיר הזאת ועוד יותר גרוע כשמסתכלים על כל הדבר המטורף הזה מלמעלה. גושים גושים של בניינים צפופים שהיו גורמים לעזריאלי להוריק מקנאה, וכל גוש כזה מאכלס כמות אנשים כמו בשכונה נורמאלית שלמה…
בערב יצאנו לפאב האירי שצמוד להוסטל שלי. כשאני הגעתי טל כבר הייתה מיודדת עם שני אוסטרלים וקנדי והתחלנו את מה שאני קורא לו – "פאב הופינג על חשבון האוסטרלי" – כמויות פסיכיות של שתייה שהוא התעקש לשלם עליה כי אנחנו ON BUDGET. במהלך הערב הגענו ללאי קווא פונג שהוא פשוט רחוב שלם שנראה כמו פאב עמוס. המוני שיכורים וסינים מוזרים עם קשתות מנצנצות ואוזני ארנב… איפשהו בדרך אני וטל שתינו כוסית אחת יותר מידי והחלטנו לחתוך את הפיאסקו ולתת לאוסטרלים להמשיך לשתות לבד.
למחרת נסענו ל-OCEAN PARK. ללא ספק פארק פסיכי! כמה גאוני זה לבנות רכבת הרים על הר? להטלטל מצד לצד ומלמעלה למטה מעל מפרץ ענק עם איים שפזורים בו זה היסטרי! (גם כאן כמובן על ראש ההק יש מגדל תצפית…)
אבל הדבר הכי משמעותי עבורי היה לפגוש את החברים שלי – מרלין, נימו ודורי – הדגים מ-FINDING NEMO. זה מדהים איך ה-CLOWN FISH הם באמת דאגנים ולחוצים והדורי'ס באמת אהבלים! וכמובן – הפנדה, שזה ללא ספר היצור הכי מתוק שראיתי בחיים. בערב הלכנו לראות את תצוגת האורות ואח"כ הלכתי שוב לגיי-בר שכבר הייתי בו בתקווה למצוא שם טיפים מועילים על הפרופגנדה. פרופגנדה הוא המועדון מס'1 לגייז. את הטיפים קיבלתי מבחור אוסטרלי נוסף שהתעקש גם הוא להזמין אותי לבירה. נפרדתי מ-260$ בכניסה ועל מוסיקה סטייל האומן17 ותפאורה שנראית כמו חצי מהברזילי נפל לי האסימון – הומואים בכל העולם מתנהגים אותו דבר!!! דיוות בשקל ומאצ'ואים בעוד פחות משקל. מה שמוזר בהונג-קונג זה שההומואים נראים כמו סטרייטים וכל השאר נראים הומואים. באיזה מקום בעולם יכולים ללכת זוג סטרייטים – בן ובת עם פרטי לבוש תואמים?!? -נעליים/מעיל/תיק… הזוי.
את השורות האלה כתבתי בדרך לבודהה הגדולה. ליתר דיוק – הכי גדולה בעולם שמוצבת מחוץ למבנה… נסעתי באוטובוס מתפרק על כביש מימי המנדט שמתפתל למעלה ולמטה על צלע של הר כשכל הדרך ילד סיני בוחן אותי כאילו הוא מעולם לא ראה פנים מערביות.
קשה לתפוס את הגודל של הבודהה הזו שמוצבת על הר שיש בו מקדש וכל הסביבה צמחונית ויענו רוחנית.
בערב פגשתי שוב את טל לארוחת ערב וסיבוב שתייה, פשוט מדהים כמה בחורים מתחילים עם הבחורה הזאת:) טל – את עוד תמצאי את הרקדן המושלם בשבילך!
עכשיו אני מעביר את השעות האחרונות שלי בהונג-קונג בשיטוטים ברחובות. מצחיק שבשנייה שלומדים להסתדר בעיר – כבר עוזבים אותה, נראה לי שאני צריך להתחיל להתרגל לעניין הזה.
אלון ונועם – HERE I COME

נ.ב – לאור מלא מלא שאלות על איך להרשם לבלוג, התשובה היא – אין לי מושג. אני אעדכן סטאטוס בפייסבוק אחרי כל פרק חדש, ומי שרוצה הודעה במייל יכול לשלוח מייל ואני אדאג ליידע אותו.

אני ילד סיני – סיכום הונג קונג

1. כשכולם אמרו לי שהונג-קונג זה כמו ניו יורק, לא האמנתי שזה יכול להיות הרבה יותר מטורף מניו יורק…
2. לא כל הסינים נראים אותו דבר…
3. מצד שני כשהולכים בהונג-קונג רואים סינים, טיוואנים, יפנים, ויטנאמים – אי אפשר לדעת מי באמת סיני…
4. מאז הבאנג'י בגיל 15 השתניתי משהו – היום אני מפחד מרכבות הרים, מרכבלים, מנסיעות באוטובוס…
5. אני רק תוהה מה יקרה לי בצניחה חופשית בניו-זילנד…
6. לפגוש את טל היה נהדר!
7. זה גורם לי לתהות לגבי טיול לבד באוסטרליה.
8. אם תכניסו אותי לחנות – הרדר שלי יאתר את המוצר הכי יקר שנמצא שם!
9. להיות בהונג-קונג זה כמו ללכת על גחלים, זה באמת כואב להיות מוקף בפנדי, גוצ'י ומארק ג'ייקובס ולא להרשות לעצמי לקנות כלום.
10. אני מרגיש כמו צב – מה שיהפוך לרכוש שלי היום, ילך איתי על הגב בחצי שנה הקרובה…
11. נא לא לקחת כמובן מאליו את המשפט – "מליארד סינים לא טועים".
12. יש מצב שהם טועים בגדול!
13. הנוף מהקומה ה39 טוב יותר מהנוף בקומה ה16…
14. שלוש פעמים אכלתי במסעדה סינית, כל פעם הזמנתי משהו אחר וכל פעם קיבלתי את אותו מרק דלוח, עם נודלס וכיסי בצק ממולאים בשרימפס.
15. אין שום סיכוי להסביר לסיני שנולד עם שרימפ בפה מה זה "צמחוני"…
16. אורז עם בשר מוכן יותר מהר מאורז בלי בשר וגם עולה חצי מהמחיר…
17. ילדים סינים זה דבר חמוד! (מוקדש לטל…)
18. האנשים הכי נחמדים בהונג-קונג הם אוסטרלים. אני מקווה שאני אוכל להגיד אותו דבר על אוסטרליה…

אז אחרי שהמשכתי "לשרוף" את היום, הגעתי למלון לאסוף את ה-20 ק"ג שלי כדי לגלות שהמעלית לא עובדת. אם חשבתי שלהסתובב ברחוב זה כואב זה רק כי לא ידעתי כמה כואב זה לרדת 16 קומות ברגל…
עוד שעה הטיסה שלי יוצאת לניו-זילנד, אז ניצלתי את הזמן ואת האינטרנט החופשי של PCCW (מי אמר צי"ח ולא קיבל?) כדי לכתוב סיכום של החווייה ההונג-קונגית…
מבטיח תמונות בקרוב:)
אושר ואהבה לכולם!

i found a path to follow / miss honey dijon

NZ

אז אני בניו-זילנד סופסוף!

בניגוד להתחלה בהונג-קונג כאן הייתה התחלה חלקה – יוצאים מהשדה, פונים ימינה ויש בדיוק תחנת אוטובוס אחת. אין בניינים גבוהים, אין מליוני אנשים, אין פיח. אלון ונועם אספו אותי עם "פריצי" (המכונית החדשה שלנו, ע"ש פריסיליה, AKA – מלכת המדבר העליזה). מאותו רגע לא ישנתי יותר מלילה אחד ברצף באותו מקום. מאוקלנד לפאייה, לקייטאיאה, לוואיטיקי לנדינגס, לטוויילייט ביי, לטפוטופוטו, חזרה לוואיטיקי לנדינג ועוד חזרה לאוקלנד ומשם לטאורנגה. מה שיוצא זה רצף די מתיש של התאקלמות במקום אחד, לעזוב אותו לפני שמבינים מה קורה ולהמשיך הלאה.

מה שחשוב זה שעברנו את הטרק הראשון. זה שאמרנו לעצמינו שמותר לנו לטעות בו כי הוא ראשון ודרכו נוכל ללמוד לפעמים הבאות. ואלוהים יודע כמה טעינו… הכל מתחיל על חוף ים בהליכה בתוך מה שנראה כמו קדירת פירות ים (בלי מרק טום-יאם), ממשיך בטיפוס על הר וממשיך בזה שאני ואלון איבדנו את נועם תוך שלוש שעות מהיציאה לטרק. המזל שלנו הוא הגברת המאורית הני. הני היא זו שלקחה אותנו לנקודת הפתיחה של הטרק וגם זו שמצאה את נועם צועדת בודדה בדרכה חזרה לציווילזציה כדי להזעיק כוחות הצלה. המזל שלנו היה שגם אנחנו החלטנו למצוא ציוויליזציה וכך מצאנו את האוטו של הני עם נועם בתוכו. חזרנו ללילה של רגיעה בבקפקר ולמחרת הני לקחה אותנו לנקודת ההתחלה של היום השני של הטרק. ביום השני לקח לנו בערך שש שעות לאבד את נועם שוב, אבל הפעם הצלחנו למצוא אותה לפני שמישהו מאיתנו חש צורך להזעיק חילוץ. מכל דבר לומדים וכבר הספקנו לעשות הפקת לקחים לקראת טרקים הבאים בתקווה למנוע דברים כאלה.

כל הקיטורים שלי על צעידה ברחבי הונג-קונג עם עשרים ק"ג על הגב מתגמדים לגמרי אל מול טיפוס על פסגות של הרים עם כמעט אותו משקל על הגב… מוזר שאף-אחד לא טרח לספר לקיווים שאם מטפסים על הר בזיגזג זה מדרג את העלייה והופך אותה לקלה יותר. כל העליות שעברנו היו תמיד אלימות כאלה – אתה בתחתית, הנה שביל הוא מגיע במסלול ישר לפסגה, תתחיל לטפס. יחסית למסלול שנחשב קל-בינוני, לשלושתינו היה די קשה להתמודד עם העליות האלה. אבל – נכנסים לכושר! עד שנגיע לאי הדרומי כבר נאכל הרים לארוחת בוקר (עם תערובת של מלח ופלפל!). היום השלישי של הטרק הוא כנראה הכי מאתגר. אחרי שבליל היום השני הגענו למקום הלינה בחושך והיינו צריכים לבנות את האוהל כשאנחנו נלחמים ברוח ותוך כדי שאנחנו מכינים משהו לארוחת ערב, התחלנו את היום השלישי בהרתחה של מים כדי שיהיה לנו מה לשתות בהמשך היום, מה שעיכב אותנו רק בשעה וחצי משעת היציאה המתוכננת. כשבאנו לצאת למסלול גילינו שהדרך אל תחילת המסלול הפכה לנהר בגלל שהתחילה גאות… אז היינו צריכים לחצות את הנהר, בתחתונים עם העשרים ק"ג במצב הרבה פחות נוח מאשר על הגב – מונפים על הידיים מעל הראש… אחרי שסיימנו לחצות, להתייבש ולאתר את נקודת ההתחלה – היינו רק בעיכוב של שלוש שעות משעת היציאה המתוכננת. סוף המסלול הוא שוב הליכה על חוף, באמת חוף מדהים. הבעייה היחידה שלחצות את כל החוף לוקח רק שעתיים וחצי הליכה. כשהנוף מסביב לא משתנה ואפשר לראות שנקודת הפתיחה מתרחקת אבל מאוד קשה להגיד אם נקודת היעד מתקרבת או נשארת במקום, ההליכה הזו די מייאשת. כל אחד מאיתנו בקצב שלו מצא את הדרך להתמודד נפשית עם הסיפור. אלון חלץ נעליים ועבר להליכה בתוך המים עם סנדלים. נועם עברה להליכה בתוך המים עם הנעליים שלה שעם כל גל הפכו למשקולת כבדה יותר ויותר. ואני… מצאתי שרק עישון של המון סיגריות בשרשרת לאורך כל הדרך עוזר לי להמשיך לשקוע בחול אבל להרים את הראש ולהמשיך ללכת. כמובן שלסוף הדרך הגענו בשלוש שעות איחור כדי לגלות שהני הייתה שם כדי לאסוף אותנו והיא איננה עוד. החזקנו את התקווה חזק חזק וכשהיא כמעט חמקה לנו מבין האצבעות – ראינו את הפנסים הקדמיים של ההני-מוביל שועטים לעברינו… ניצלנו!

אבל, הכל שווה את זה - הנופים מדהימים, התחושה של לעשות משהו שחיכיתי לו המון זמן, ללכת בשדה שהופך לביצה שהופכת לדיונות חול שהופכות למדבר שהופך לחוף שהופך להר ירוק – פשוט קשה לתאר במילים, כאילו רגע אחד אתה במקום אחד ושנייה אח"כ במקום אחר לחלוטין.

היה לי קשה לבחור שם לפוסט כי הדברים שאפיינו את הימים האחרונים הם הגברת הני שעזרה לנו להגיע ממקום למקום והייתה המושיעה שלנו והתחושה של סימן שאלה לגבי האם אנחנו נמצאים במסלול הנכון לאורך הדרך.

באופן כללי נראה לי שאני מתחיל להתרגל לניו זילנד. יש כאן משהו יותר מידי רגוע שבהתחלה מלחיץ, אבל ברגע שנכנסים לאווירה – מבינים שככה בעצם דברים צריכים להיות. ממש לפני שיצאנו לטרק ראינו את הכותרת הראשית בעיתון – כבשה מתה באיזה שדה באיזור. יש כאן איזורים שלמים שנסגרים בשעה 1800 אחה"צ, ככה שיש לאנשים זמן לחזור למשפחה, לפתח תחביבים. עם רדת החושך (קצת מאוחר, איזור 2100 בערב) – אנשים הולכים לישון!!! באמת חיים מוזרים, אבל יש משהו נורא כיפי ברוגע הזה, בזה שאף-אחד לא רץ לשום מקום, בזה שכולם, ללא יוצא מן הכלל, נחמדים נורא ונותנים לך להרגיש שהם יעשו הכל כדי שתשיג את מה שאתה מבקש.

עוד משהו שלמדנו בדרך הקשה הוא המרחקים. מה שנראה במפה כנסיעה מאוד פשוטה, עלול לקחת יום שלם של נהיגה. להגיע מוואיטיקי לנדינגס לטאורנגה ביום אחד זה אפשרי; אבל ממש ממש לא נעים… ובכלל כשצריך לסוע בצד שמאל ולהבין כמה אוטו יש מצד ימין שלך וכמה אוטו מצד שמאל זה הופך את הנהיגה להרבה פחות זורמת וטבעית מבד"כ.

לסיכום, כשעושים טיול כזה בו מנסים להספיק כל-כך הרבה בחודשיים בלבד – כל דקה שעוברת היא חווייה חדשה. את כל החוויות אני נורא רוצה לכתוב, אבל בגלל שלא יוצא לי כל-כך להגיע לאינטרנט (בכל זאת – לו"ז צפוף…) אני מנסה לרכז את העיקר…

סיכום לעת עתה

חצי שנה.
אוסטרליה נראית לי רחוקה. ניו זילנד נראית לי מאוד רחוקה. הונג קונג נראית לי ממש ממש רחוקה.
הפרידה מהמשפחה בשדה התעופה נראית לי כאילו הייתה אתמול.

אני נזכר בעצמי יושב על מדרגות המסגד בהונג-קונג עם מפת העיר, מפענח לאט-לאט את העיר. אני חושב על כל הפעמים בהן הגעתי למקום חדש עם מפה חדשה ואיך לאט-לאט זה נעשה יותר קל. האתגר האמיתי הן המפות של האופי של המקום שנמצאים בו, המפות של השפה, של המנהגים, של החיים.

חצי שנה.
13 טיסות.
11 ספרים.
4 ארצות, 8 מדינות.
7 אזורי זמן.
אלפי קילומטרים ברגל, רכב, אוטובוס, רכבת, טוסטוס, אופניים, אונייה, סירה ורפסודה.
ראיתי נופים, הכרתי אנשים, חוויתי תרבות שונה, נכחתי באירועים, עברתי ביער, במדבר, בג'ונגל ובים. מכולם התרגשתי, התפעלתי, התנשאתי והתנסיתי, הכרתי, אהבתי ובעיקר למדתי להעריך את מה שהשארתי מאחור.

הכי התגעגעתי לתחושת היציבות. לדעת שיש לי את המיטה שלי. לדעת שהמשפחה שלי קרובה. לדעת שעומר קרוב.
לא גיליתי את עצמי, בעיקר כי לא נסעתי בשביל לחפש את עצמי. ידעתי מי אני כבר קודם ולמדתי להתמודד עם החסרונות של זה בלי צורך להשתנות.

קצת אחרי שהטיסה שלי מהארץ המריאה התחלתי לחשוב על היעד הבא. לא לקח לי הרבה זמן להבין… מאצ'ו-פיצ'ו – here i come!

אני בן 26 וחודש. חזרתי אתמול לארץ. לפני שנסעתי שוקרון מהצבא טבע בפני את המושג – "מריו מהבהב". במשך שבוע אחרי החזרה מהטיול אתה מריו מהבהב. כמו במשחק סופר-מריו – כשהוא מהבהב הוא יכול לעשות שטויות ומצופה שיסלחו לו על זה.

מבקש את סליחתכם מראש…

תמונות:
http://www.facebook.com/album.php?aid=251987&id=729280703&l=2f6cf2058f
http://www.facebook.com/album.php?aid=251998&id=729280703&l=33e2579a53

destination unknown

נימו וליידי דוג

והפעם נתחיל בחידה, סטייל בני גורן…
מיניבוס עמוס פרנגים ותיקים יוצא מפאי לכיוון צ'יאנג-ראי בשעה 20:00. משרד הנסיעות טוענים ששעת ההגעה היא 06:00. לפי הלונלי-פלאנט הנסיעה אמורה לארוך קצת פחות מתשע שעות. עם שתי עצירות 7-ELEVEN ועצירה אחת לפריקה בצ'יאנג-קונג ובהנחה שהמיניבוס שורד את פיתולי האימה שביציאה מפאי, האם המיניבוס יגיע ליעדו ובאיזו שעה?
תשובה:
בשעה 04:45 הודיע הנהג לי ולעומר, מוכי חוסר שינה ובחילה מהדרך המפותלת שהנהג החליט לעשות במהירות מופרזת שהגענו. הוא זרק אותנו בתחנת האוטובוסים הישנה בצ'יאנג-ראי ונעלם. אנחנו נותרנו המומים בין דוכני-אוכל, כמה נהגי טוקטוק עם המון חנויות סגורות מסביב והמון ג'וקים בין הרגליים. לרגע לא דמיינו שבעצם אנחנו מרחק יריקה ממרכז העיר… ביקשנו מנהג טוקטוק שיקח אותנו למלון המומלץ בלונלי-פלאנט. קצת צפונית למרחק העיר, הכי זול ובעיקר – כשהגענו לשם גילינו – לא הכי נקי ולא הכי סימפטי. שטפנו את עצמינו ונכנסנו למיטה למנוחת-ישרים. בבוקר החלטנו שאנחנו עוברים למקום שהוא יותר נעים ויותר קרוב לאירועים אחרים בעיר. לקחנו שוב טוקטוק שיקח אותנו להביא את התיקים למלון החדש והתחלנו את חוויית צ'יאנג-ראי מחדש.
שני  דברים היינו צריכים לעשות – לראות אתרים בעיר ולהזמין טרק לאיזור צפון תאילנד. מתוך כמה אופציות בחרנו בטרק הליכה של שלושה ימים דרומית לצ'יאנג-ראי שאמור להגיע לכפרים פחות מתויירים בתאילנד. אחרי ההזמנה התפנינו לראות את האטרקציות של העיר – שני מקדשים ושוק הלילה. המקדש הראשון הוא המקדש הלבן, הבנייה התחילה ב-1997 – היה מגניב אחרי כל-כך הרבה מקדשי-עץ לראות פתאום מקדש סופר-מודרני שעדיין משמר את מסורת הבנייה הישנה. בין ציורי הגהנום במקדש הופיעו מיני הנאות החיים – תיירת משתזפת בביקיני, סופרמן, פלאפון, מטריקס ואפילו אסון התאומים קיבל אזכור לא מרומז בכלל.
המקדש השני היה בעל אופי קצת שונה – מקדש במערה בהר, ישן יותר, טחוב יותר. מרגיש פחות כמו אטרקציה תיירותית ויותר כמו מקום רדוף-רוחות.
בערב הלכנו לשוק הלילה שהיה השוקר הכי מוצלח בעינינו בתאילנד. הדוכנים בכל מקום נראים בדיוק אותו דבר, אבל האווירה כאן הייתה פחות דחוסה, פחות לחה, פחות דביקה ופשוט היה לנו נעים.
למחרת בבוקר יצאנו לטרק. בואו נגיד שהעובדה שלטרקים בניו-זילנד ולטרק הזה קוראים באותו שם היא מקרית בלבד. תיק קטן על הגב, מקלחת כל ערב, מדריך, מסאז'יסטיות שבאות לתקן את הגב השבור והרגליים התפוסות בערב… באמת טרק שיותר בא לחוות את הכפריים והמקומיים מאשר טרק התמודדות עם איתני הטבע כמו שהיה בניו-זילנד.
תמיד בסיפורי מזרח-רחוק שומעים על המדריך או הפורטר שהם זקנים וכולם בטוחים שהם ישברו אבל הם הרבה יותר בכושר מהמטיילים עצמם, גם אנחנו קילבנו סבא'לה בן 64 שידריך אותנו במשעולי הג'ונגל התאילנדי, רק שהסבאקלה שלנו באמת היה זקן, היה לו קשה ללכת ועומר סחב חלק מהצידה שלו כדי שלא נאלץ לסחוב את הסבא'לה בעצמינו. לסבא'לה קראו הומי ולאורך שלושה ימים הוא הוביל אותנו מכפר לכפר של שבטי אקה, ליסו, לאהו וכו' כשבדרך הוא מספר לנו קצת על החיים שלו, קצת על תאילנד ועל המלך, קצת על עבודת האגודה לשיפור איכות החיים של שבטי ההרים. קצת הבנו, קצת לא הבנו וקצת הבנו משהו שונה ממה שהומי התכוון שנבין. ללא ספק הייתה חווייה. לא בדיוק אסופות של בתי-עץ תקועים על הר ולא מחוברים לכלום, אלא פשוט כפרים נידחים שיש כביש שמגיע אליהם ויש בהם חשמל וגרים בהם אנשי שבטים. הטיול היה עשוי להיות קצת משעמם אבל למזלנו נפלנו על המיסה של יום ראשון בכנסייה של שבט אקה שאם לא היינו יודעים הייתה נראית כמו חבורה של בני-נוער שעושים ג'ם-סשן כי הם פשוט ישבו עם גיטרות ושרו שירים. האירוע השני שהיה לנו מזל ליפול עליו הוא פרידה של סטודנטים מתנדבים מאחד הכפרים – מה שהפך למסיבה רועשת שבזכותה יצא לנו גם לראות קצת תלבושות ובגדים מסורתיים של השבט ואפילו לרקוד יחד איתם, לשתות וויסקי תאילנדי ולאכול משהו שהוא לא סטיקי-רייס עם פרייד צ'יקן. אחרי שלושה ימים של סטיקי רייס ופרייד צ'יקן גם אני וגם עומר לא רצינו לראות עוד אורז לפחות לכמה חודשים, אז שמחנו שבמסיבת הפרידה האכילו אותנו במרק נודלס. הבעייה הייתה שהוא היה חום ונכחו בו יותר מידי מרכיבים שלא הצלחנו לזהות, אז אכלנו את הנודלס כשאנחנו משתדלים לא להכניס שומדבר אחר לפה, אמרנו יפה תודה וחייכנו. הערב המשיך כשאנחנו צופים בחבורה של סטודנטים בני 20-22 שמתנהגים כמו במסיבת כיתה של כיתה ו', כולל לשיר את הלהיט – "אבטיח, בננה, ליצ'י, רמבוטן".
למחרת בצהריים שבנו לצ'יאנג-ראי והיינו צריכים להחליט אם לסוע ישירות לבנגקוק או לעצור שוב בצ'יאנג-מאי כדי לראות את דואי סו-טפ שהוא מקדש וארמון הקיץ של המלך על הר ליד העיר. בחרנו באופציה האתגרית שהיא לסוע בבוקר לצ'יאנג-מאי, לשכור טוסטוס ולטפס על דואי סו-טפ ולחזור בערב בזמן לאוטובוס הלילי לבנגקוק. חזינו שהאופציה הזו לא תהיה קלה, אבל לא חזינו שגם יהיה לנו פנצ'ר בטוסטוס מה שידרוש גרירה עם טוקטוק, תיקון ועוד מיני עיסוקים לא נעימים. לא היה קל, אבל היה שווה. חזרנו בזמן לאוטובוס לכורסאות מחלקת VIP ואפילו הצלחנו לישון את הדרך לבנגקוק.
עוד מראש החלטנו לא לחזור לקאו-סאן בבנגקוק אלא לישון באיזור קצת פחות מפוייח ומתוייר. החזרה לבנגקוק הייתה לי הרבה יותר קלה – פתאום אפילו שיטוט בקאו-סאן היה עבורי חווייה נעימה. עומר לעומת זאת היה פחות משועשע מהטמפרטורה ומאחוזי הלחות ולכן רוב הסיורים שלנו בבנגקוק היו במתכונת 10-30. 10 דקות הליכה ו-30 דקות מנוחה בצל והתאוששות. ה-SIGHT SEEING כלל את ארמון המלך ואת מקדש הבודהה השוכב ואז – גילינו את SIAM PARAGON. או – הבית השני שלנו בבנגקוק, איפה שיש מזגן והסחורה שמוכרים היא לא גנובה ולא מזוייפת. אז כדי לברוח מהחום הגדול בילינו את רוב שלושת הימים בקניון, עם גיחות קטנות לקניונים אחרים שלא חסרים בבנגקוק, כל אחד מהם בגודל של עיר שלמה בפני-עצמו. אבל גם זכרנו להיות תיירים טובים וללכת לעוד אטרקציות כמו בר בקומה ה-60 של מלון, מקדש הבולבולים וכמובן הופעה של ליידי-בויז. ואחרי ההופעה הלכנו למועדון גייז בנגקוקי. את טענותי על הומואים בעולם כבר שמעתם. אבל כאן נוסף לזה גם האפקט התאילנדי. כמו שתאילנד מלאה בבחורות תאילנדיות תלויות על זקנים אירופאים, ככה גם הילדים התאילנדים תלויים על זקנים אירופאים. לנו זה היה קצת יותר מידי ואחרי שהבנו את התמונה הכללית בחרנו לחתוך למלון ולהמנע מהמוני ילדודס תאילנדים לתלות תקווה בזה שנקח אותם לעולמות רחוקים…
את הערב האחרון שלי בבנגקוק העברנו בארוחת סושי (שמונה מנות, שני בקבוקי סאקה – 160 ש"ח…) ואחריה בסרט מפלצות נגד חייזרים ב-IMAX.
למחרת מטוס לקח אותי ליעד הבא – כפר נידח בלב מדבר. כאן אני ישן אצל משפחה מקומית ולומד את מנהגי המקומיים ממקור ראשון.
יש עוד פרק, דפדפו קדימה:)

הפל'ק בלי ל'יש

אז די הל'בה זמן לא כתבתי ויש הל'בה על מה לעדכן…
תתכוננו:)

אחל'י שהעפלנו לקופיפי התמקמנו בהוסטל שהיה נל'אה לנו כמו גן-עדן. במל'כז העניינים, שקט, עם בלקון מלא בעציצים. מה שלא ידענו זה שבלילה יש מועדון מקדימה, מאחול'ה, בצדדים ולמטה. ל'ק למעלה יש שמים ושקט. מאחל' ועומל' החליט להיות חולה בקופיפי היינו צל'יכים למצוא מקום שיהיה ל'גוע יותל'. קמנו בבוקל' אל'זנו את עצמינו ועלינו על סיל'ה שלקחה אותנו ללונג-ביץ'. בלונג ביץ' יש חוף שלם שמלא ל'ק בהוסטלים, אין בל'ים, אין מועדונים. שקט… שקט… אז זה היה בית הבל'אה לכמה לילות. כשעומל' הל'גיש כבל' יותל' טוב וסיים לקחת אנטיביוטיקה הל'שינו לעצמינו לשבת בבל' של הל'יסול'ט היוקל'תי ולשתות קוקטיילים שהגיעו כל אחד עם סחלב על שפת הכוס והיו טעימים בצול'ה מפתיעה (אלכוהול זה לא הצד החזק של תאילנד להבנתינו עד כה…).
למחל'ת בצול'ה ספונטנית לחלוטין, שכל'נו סיל'ה עם נהג שיקח אותנו לטיול סביב איי פיפי. ביקל'נו במאיה ביץ' (איפה שצילמו את החוף), שחינו בחופים לבנים עם מים כחולים וצלולים – היה מאמם!
למחל'ת הגיעה העת לעלות על מטוס ולהגיע למקום שונה. להשאיל' מאוחל' את החופים ואת הל'ילקס ולצאת להל'פתקה בצפון תאילנד. נחתנו בצ'יאנג-מאי וכבל' בשדה התעופה פגשנו את YEE שיהיה חלק משמעותי בביקול' שלנו בצ'יאנג-מאי. לכבוד יום ההולדת של עומל' עשינו סיול' מקדשים – ככה שיהיה מזל טוב, המשכנו במסאז' בספא יוקל'תי, קינחנו בביקול' בשוק הלילה ובעל'ב הלכנו למסעדה איכותית. מסאז' זה מצל'ך די נפוץ בתאילנד, אבל מסאז' כזה עוד לא היה… עם סחלבים על הכל'יות, בחדל' ל'ומנטי לזוג שהתחיל בעיסוי תאילנדי, המשיך בקומפל'סים חמים והסתיים במסאז' עם זמן קוקוס. אין דבל'ים כאלה!
למחל'ת קמנו השכם ויצאנו לסדנת בישול תאילנדי שהתחילה בביקול' בשוק מקומי, המשיכה בכתישה של קאל'י ונגמל'ה באל'וחה מפוצצת שפשוט השכיבה אותנו בלי יכולת לזוז. אבל עכשיו עומל' קנה מומחיות חדשה במטבח ואני למדתי לגלגל ספל'ינג-ל'ולס. צפו להיות שפני-נסיונות באל'ץ.
כמו תייל'ים טובים למחל'ת עשינו טיול בצ'יאנג-מאי. זוכל'ים את YEE? נהג המונית שלקח אותנו משדה-התעופה? אז עשינו לו פון והוא בא לאסוף אותנו בבוקל' ולקחת אותנו לסיול' באתרים שונים סביב צ'יאנג-מאי. היינו בחוות פילים ול'אינו אותם מצייל'ים, מנגנים, ל'וקדים. ל'כבנו עליהם ובסוף אפילו שטנו על הנהל' בסיל'ת במבוק. אחול'י זה נסענו לחוות סחלבים ואפילו הספקנו לממלכת הטיגל'יסים. חזל'נו לצ'יאנג-מאי בדיוק בזמן כדי לתפוס את האוטובוס שלנו לפאי.
פאי היא עייל'ת היפים בהל'ים בצפון תאילנד. והתאים לנו כמה ימים שוב להל'גע אחל'י שעבדנו כל-כך קשה בצ'יאנג-מאי. אז הל'בה זמן ישבנו בבל'יכה בהוסטל, הל'שינו לעצמינו להתפנן בפינות ישיבה במקומות שונים והכי חשוב – עשינו קול'ס מסאז'!!! מעכשיו אתם יכולים לפנות אלינו כאל מומחי עיסוי תאילנדי. שלושה ימים, שעתייים-שלוש כל יום של צפייה ותל'גול. אין ספק שההיי-לייט היה כשהבחול'ות הדגימו עלינו…
עכשיו אנחנו תאילנדים לכל דבל'. איבדנו את הל'יש, למדנו לבשל, למדנו לעסות, ידענו לעשות כביסה כבל' קודם ועכשיו אנחנו יכולים לפתוח מסעדה-מכבסה-ספא-מוסך-הדל'כת תייל'ים-גסט האוס כמו כל תאילנדי ממוצע.

קאפונקאפ

תמונות:
http://www.facebook.com/album.php?aid=247177&id=729280703&l=d6e84b8731
http://www.facebook.com/album.php?aid=247181&id=729280703&l=b877eef923

סיפור שהתחיל בריקוד ונגמר בהעפלה

אז כמו שאמרתי עיקר הסיבה להיותנו בקופנגן הייתה מסיבת הירח המלא. את רוב חמשת הימים שהיינו שם בילינו ברביצה על החוף עם שייקים של מיני פירות טרופיים, ברביצה על המזרנים במסעדה של המלון בוהים בפרקים של חברים, ברביצה בבריכה של המלון שותים קוקטיילים, באכילת פאד-תאי בדוכנים שונים ברחובות ו… זהו! פשוט בטלה גמורה. עומר טען שנהיה לו נמק במוח אבל בעיניי עשרות פרקים של חברים בסדר הלא נכון זה דווקא מאוד מאתגר מחשבתית.
ערב לפני המסיבה היה ליל הסדר. שקלנו ללכת לחגוג עם כל החבר'ה בבית-חב"ד, לקיים סדר כהילכתו, לשיר שירים ולאכול מצה. חבשנו את הכיפה ויצאנו לדרך. איפשהו בדרך ראינו לובסטר שוכב בכניסה למסעדה, מחכה שמישהו יבחר אותו. אז עזרנו לו… בחרנו בו וחגגנו את ליל הסדר על לובסטר, שרימפס, בירה ונשירה…
ה-FULL MOON PARTY היה עבורינו חווייה מזורזת. שתינו קצת בחדר, בדרך למסיבה קנינו BUCKET שזה דלי כמו זה שהילדים משחקים בו בחול רק מלא בוויסקי תאילנדי זול, קולה ורדבול. עד שהגענו למסיבה היינו כבר חצי בהכרה. מה שאומר שהיינו גם חצי לא בהכרה… אין ספק שזו חווייה להיות בין כל-כך הרבה אנשים, כולם רק רוצים להנות ולא אכפת מכלום – לא שהים מגיע עד הברכיים, לא שנעלמו לי הכפכפים המאממים שעירית הביאה לי מדרום אמריקה, לא מי נמצא מימין או משמאל או למעלה או למטה… אנחנו הסתפקנו בשעתיים של דשדוש ממקום למקום עד שהחלטנו שאנחנו שיכורים מספיק כדי לישון כמו שצריך. וזהו, אחרי המסיבה הסימן היחיד היה ערימות של זבל על החוף ומלא מלא כפכפים בודדים שאיבדו את זוגם ואיבדו את בעליהם…
אחרי יומיים הגיע זמננו לעזוב את הנוחיות שברביצה ולנדוד אל נקודת המרבץ הבאה. גם כאן המתינה לנו חווייה מיוחדת במינה. ב-2030 בערב המתנו מחוץ למלון למונית שתקח אותנו לנמל. הועמסנו עם המון תיקים והמון תיירים אחרים, עד שהגענו לנמל (כולה חצי שעה נסיעה) כבר הרגיש כאילו מינימום אמצע הלילה. ואז חזינו בספינת ההעפלה שאמורה לקחת אותנו ליבשה… אני כבר הנמכתי ציפיות, הבנתי שאני כבר לא באוסטרליה. אבל שומדבר לא הכין אותי למחנה ריכוז הצף הזה שהיה שם. כל הרצפה מלאה מזרנים ובמעבר עוד מזרנים על מדפים והכל מלא מלא מלא באנשים מצטופפים אחד עם השני. כשהגענו לסוראט-תאני פרקו אותנו מהסירה והעמיסו אותנו על טנדרים שלקחו אותנו לתחנת אוטובוס. משם היו רק עוד שלוש שעות של נסיעה באוטובוס ומשם עוד סירה של שעתיים וחצי והגענו ליעד. סה"כ כמעט שש-עשרה שעות בדרכים-לא-דרכים. ואז מזיעים ומסריחים הגענו ליעדינו הבא – קופיפי.

תמונות:
http://www.facebook.com/album.php?aid=241910&id=729280703&l=1cb7b5b321
http://www.facebook.com/album.php?aid=243187&id=729280703&l=2be829793b

Suk San Van Kad

עם היציאה מבנגקוק העניינים השתפרו. אני יודע שחלק מהקוראים מצפים לעדכון על המפגש המרגש בשדה-התעופה, אבל יש דברים שמקומם לא בבלוג. אני רק אגיד ששומדבר שחשבתי לפני לא התקרב למה שהיה שם.
טיסת בוקר מוקדמת מאוד לקחה אותנו לקוסמואי, שם התמקמנו באיזור שנקרא למאי. פחות רועש, פחות עמוס – יותר מתאים לנו. הפנטזיה על רביצה ארוכה על החוף פגשה את הגשם התאילנדי שירד רוב הזמן במשך שלושה ימים. זה לא הפריע לנו להנות מהחיים כמובן. את יום ההולדת שלי התחלנו הארוחת בוקר על מרפסת מעל החוף, המשכנו בעיסוי תאילנדי ממש על החוף ואז הרשינו לעצמינו לנוח קצת. העבודה הקשה דרשה את זה… בערב נסענו למסעדה. מה שנשמע מאוד פשוט לעשות התגלה כמשימה ללוחמי מטכ"ל בערך. נכנסנו למונית (שגם היה קשה למצוא אחת שמסכימה לסוע למקום המרוחק בו בחרנו לאכול) אמרנו לה לאן אנחנו צריכים להגיע. היא חייכה ואמרה, VERY FAR, 800בהט. מה שתגידי, רק תקחי אותנו מהגשם הזה… אחרי 45 דקות נסיעה הבנו שהיא לא ממש יודעת לאן היא נוסעת בעצם. הנחנו שאנחנו באיזור אבל מסעדת MANGROVE לא נראתה… אחרי כמה שיחות טלפון מצאנו את עצמינו מול שער המסעדה. עיצוב פשוט, מלצרית שוויצרית מבוגרת ואלמלא הגשם – נוף ים… כל המנות בתפריט עוררו אצלנו את הרעב, אבל בסוף נאלצנו להסתפק בשתי מנות ראשונות – שרימפס על הגריל וספרינג-רולס, שתי מנות עיקריות – חזה אווז וזנבות לובסטר ברוטב וניל. ואחרי החיים הקשים האלה נאלצנו להזמין שני קינוחים – עוגת גבינה-אננס וברולה קוקוס. הרגשתי צורך לכתוב את כל התפריט כדי שמי שקורא את זה יקנא. יש במה:)
אחרי שביקשנו חשבון המלצרית הזמינה לנו מונית ואז גילינו שהתעריף האמיתי לנסיעה הוא 500 בהט ולא כמו שהשודדת שלא יודעת לאן היא נוסעת חשבה, אבל אני למדתי כבר לא להיות מופתע מדברים כאלה בתאילנד…
למחרת יצאנו לשיט בשמורת הטבע הימית אנג-טונג. בדמיון שלי היה משהו כמו בסיורים באוסטרליה, אבל שוב – המציאות מכה. עלינו על ספינת-דייגים שהמילה רעועה תהיה מחמאה עבורה. סביבנו היו המוני מלוכסנים שאנחנו החלטנו שהם יפנים. כולם רועשים, כולן מצועצעות ורק אני ועומר יושבים ותוהים איך אפשר לדחוף את כולם לים ולקבל קצת שקט…
העצירה הראשונה הייתה בלגונה שמוחבאת בתוך הר. כל הפארק הוא בעצם אוסף של איים קטנים שבכולם משולבים צוקים סלעיים לצד חופים חוליים מהממים. אנחנו חיכינו לרגע של הקייקים, אז נוכל לברוח עם הקייק לאחד החופים הלא עמוסים בתיירים ולקבל סופסוף את השקט שלנו. זה קרה בעצירה השנייה. עלינו על הקייק והתחלנו לחתור רחוק רחוק מההמולה. הגענו לחוף כדי לגלות שמישהו כנראה גר שם כי יש עליו צריף, כלב ותרנגול. מאחר ולא ראינו שום סירה בחנייה החלטנו שאין אף-אחד בבית ושאנחנו יכולים לקבל קצת שלווה. רבצנו לנו על החוף המדהים הזה, נקי לגמרי ממגע אדם, שקט לחלוטין חוץ משבירת הגלים ונשימות הכלב. הרגע הזה היה שווה את כל הרעש היפני מהאונייה. לקראת שעת החזרה המיועדת התחלנו לחתור בקייק חזרה. ככל שהתקרבנו לחוף התבהרה לנו התמונה. אנחנו הרי לא יכולים לעשות משהו כרגיל. חייבים שמשהו מוזר יקרה בדרך. אז חזרנו לחוף כדי לגלות שהספינה כבר לא ממש שם. בשנייה הראשונה נלחצנו, אבל אחרי שיחה שבורה בשליש אנגלית שליש עברית ושליש תאית נפרדנו מעוד 500 בהט כדי שהבחור שעובד בפארק יקח אותנו לספינה בספיד-באוט שלו.
כשהגענו חזרה למלון שלנו, טוקטה – הבחורה מהקבלה הודיעה לנו בחגיגיות – "טומורו סטופ לנינג". לקח לנו כמה דקות להבין מה אנחנו לומדים כרגע ומפסיקים ללמוד מחר והאם החשמל יהיה בסדר (כי היו כמה הפסקות…) כדי לגלות שמחר יפסיק הגשם. זה שימח אותנו עד מאוד.
בערב תכננו ללכת למסיבת-חוף. הסבירות למצוא את המסיבה הספיציפית הזו היא בערך אפס. בעיקר כי בקוסמואי אין שמות לרחובות וכי נהגי המוניות לוקחים אנשים למקומות בהם הם מקבלים אחוזים ולא למקומות שאנשים מבקשים. אבל, אלוהים היה לצידנו וכמה שניות אחרי שכבר התייאשנו מצאנו את עצמינו על חוף עם מוסיקה רועשת בדיוק מול שלושת הקופים, כמו שהמודעה אמרה. ורק כמה מאות מטרים מאיפה שהנהג הוריד אותנו…
למחרת נהננו מהעובדה שסטופ לנין ובאמת רבצנו על החוף – בלי ששומדבר יפריע לנו, עם מנגו ואננס – כמו שצריך!
בערב יצאנו שוב. החלטנו על יציאה רגועה, בלמאי האיזור השקט יותר של האי ולא בצ'אוונג איפה שעמוס לעייפה. התיישבנו בבר ברחוב, אחד מאוסף של ברים שנראים בדיוק אותו דבר – עמוד שיהיה לבחורות על מה לרקוד וכמה כסאות מסודרים מסביב לבר. שם פגשנו את וון שהייתה נערת השעשועים שלנו לאותו ערב. היא שיחקה איתנו בגרסא מוזרה של ג'ונגה-ג'ונגה, בעוד משהו שעומר קרא לו גרסא עצלנית של סוליטר ואז שלפה מפות – בדקה מאיפה אנחנו מגיעים, הצביעה על חור בצפון-מזרח תאילנד והכריזה שהיא משם ואז אמרה לנו שאין הרבה ישראלים שמגיעים ללמאי. עניתי לה בעברית – "מאמי, תגידי תודה לבודהה שאין כאן ישראלים…". אהבתי את הרעיון… לכל קבוצה שמגיעה למקום מצמידים מישהי שתדאג שהם שותים מספיק ושהמצברוח שלהם טוב. יצאנו מצחקקים ומחוייכים.
למחרת היה היום האחרון שלנו בקוסאמוי אז היה לנו זמן להעביר עד שהיינו צריכים לתפוס את האנייה. אין דרך טובה יותר להעביר את הזמן מטיפול פנים (לעומר) ומניקור-פדיקור (לרגליים שלי שעוד יש עליהן עור מת מניו-זילנד…).
וזהו – אנייה לקחה אותנו לקופנגאן. כאן האווירה שונה מהרוגע של למאי. עמוס, רועש, צבעוני… שוב השלטים בעברית בכל מקום, שוב פרחות עם פן על החוף וערסים צועקים מכל עבר. עוד יומיים הפול-מון פארטי, אח"כ אנחנו בורחים שוב לשקט:)

איכס!

זה הדבר הראשון שתקף אותי בבנגקוק. האוויר הדחוס, הלחות, החום, המיץ של הזבל שנדבק לרגליים, האנשים שחלקם מעצבנים וכולם פשוט מסכנים…

אבל לפני בנגקוק, אני יודע שאמרתי שלא צפויות חוויות מרגשות בסידני אבל יש כמה דברים שדווקא שווים דיווח…
באחד הערבים שידרו בטלוויזיה האוסטרלית את הסרט "הבועה". קשה לי להגיד שזה הסרט האהוב עלי אבל כמובן שלא מחמיצים דבר כזה. ישבנו אני, מוריס, תום ותיאו על הספה ששימשה גם כמיטה שלי בכמה ימים האלה וראינו את הסרט. אני חייב לציין שהוא הרבה יותר מוצלח כשרואים את התגובות שהוא מעורר באנשים אחרים. שאלות כמו "למה יש שם מחסום?" או "למה אסור לו להשאר בתל-אביב?" עוררו שיחה מעניינת, האוסטרלים פשוט לא מצליחים להבין מצב כזה, פעם אחרונה שהאוקיינוס תקף אותם הייתה מאוד מזמן… ושאלות על תל-אביב, אם באמת חם שם כל-כך, אם כל הזמן יש מסיבות על החוף ואם כולנו כל הזמן רק עושים כיף. אני תוהה מה חשבו אנשים שראו את הסרט ולא היה להם ישראלי שיעשה חיבור סימולטני למציאות.
היתרון בלישון על הספה הוא שאפשר להרדם עם סקס והעיר הגדולה. או פשוט לראות את כל המרתון עד הסוף ולהרדם רק ב-0300 בבוקר. בכלל בטלוויזיה האוסטרלית אפשר לראות סקס והעיר הגדולה בכל שעה של היום, מה שהקל עלי להשאר בבית כל היום למחרת כדי לא לבזבז כסף בחוץ.
ביום האחרון בסידני פגשתי שוב את טל והפעם על אמת, לא פגישה מזורזת לפני אופרה אלא יום שלם והפעם גם עם עומר בעלה של שופינג שהסתיים בלחנוך את הברביקיו החדש שלהם אצלם בבית.

עד כאן סידני, ונחזור לאיכס…
הגעתי לתאילנד בגישה של להסתדר. בלי לדעת באמת לאן אני הולך, בלי להזמין מלון מראש… בטיסה פגשתי בחורה ישראלית ושאלתי אותה אם יש לה איפה לישון הלילה. היא אמרה שאבא שלה מחכה לה בשדה ושהוא מכיר את תאילנד יותר טוב מאת כף היד שלו. אז שאלתי אותו לאן כדאי ללכת, הוא הזמין אותי לחלוק איתם מונית לקאוסאן והציע שאני אבדוק אם בגסט-האוס שלהם יש מקום. המקום היה מספיק זול ונקי כדי שאני אשאר, הוא גם איפס אותי קצת על העיר – מה נמצא איפה ואיך מגיעים ממקום למקום. כשיצאנו לרחוב פגשתי את בני חקק, חבר מהצבא ומאותו רגע לא הייתי יותר לבד בבנגקוק. חמש דקות אחרי שנפגשנו כבר מצאתי את עצמי על טוקטוק בדרך לפט-פונג. נו, בערב הראשון גם לסוע בטוקטוק וגם להיות בפט-פונג באמת סוגר את על החוויות שיש לעיר הזאת להציע.
נסיעה בטוקטוק היא חווייה משעשעת. זה מסריח וחם ולא נוח, אבל זה  מספיק משעשע בשביל לעשות את זה ואפילו לחזור על זה שוב.
על הופעה בפט-פונג אני רוצה להגיד חווייה, אבל אני לא יכול לכתוב חווייה בלי להוסיף את אחת המילים הבאות: "נוראית", "טראומטית", "מזעזעת" או המועדפת עלי – "מביכה". בתכנייה היה כתוב:
PUSSY OPEN BEER
PUSSY WRITE LETTER
PING PONG BALLS
וכולי וכדומה…
אני לא רוצה לתאר כאן מה באמת הלך על הבמה, אבל אני עברתי בין כמה מצבים – צחוק של מבוכה, כיסוי העיניים, ונענוע של הראש מצד לצד תוך כדי שאני צועק "אוי לא אוי לא" ומידי פעם גם לברוח מפגיעה של כדור פינג-פונג או בננה…

למחרת קמתי בבוקר, הסתכלתי על השמים והיה נדמה לי שהם כחולים עם איזה שני עננים לבנים משייטים דרך שמיכת הפיח שמכסה את העיר. נכנסתי לסניף למטייל לאינטרנט ואיפשהו המצב השתנה כי פתאום שמעתי רעמים וכשהסתכלתי החוצה היה מבול פסיכי. יצאתי החוצה ותהיתי מה לעשות ואז שמעתי שתי בחורות אומרות שהן רוצות לסוע ל-MBK, קניון זול שיש פה. שאלתי אם אפשר לחלוק איתן מונית ומצאתי את עצמי בבניין של שבע קומות לגובה וכמה רחובות לרוחב ולאורך, והכל מלא בדוכנים של כל דבר בעולם – בגדים, שעונים, מחשבים, פלאפונים, בדים, רהיטים… ידעתי שבני נמצא שם וחשבתי שאולי אני אמצא אותו עד שראיתי את הגודל של הדבר הזה והבנתי שאין סיכוי. מאחר ושופינג לא היה מתוכנן רק עברתי על פני הקומות השונות, הבנתי את הרעיון והמשכתי הלאה. נסעתי לצ'יינה-טאון שהיא בעצם גרסא של MBK אבל ברחוב החם והמסריח במקום במזגן. משם המשכתי לנהר ולקחתי WATER BUS לבודהה השוכב. 63 צעדים. זה האורך שלו. מרשים.
משם הליכה לא ארוכה החזירה אותי לקאוסאן. לא לפני שקניתי לי בדרך משהו שלתומי חשבתי שהוא לימונענע אבל התברר כברד אצות שאני לא אתפלא אם גם כמה תמנונים מצאו את דרכם פנימה…

עוד ערב ועוד יום עם בני ועכשיו אני מחכה לתפוס מונית לשדה תעופה, לפגוש שם את עומר (סופסוף!!!) ולטוס מהג'יפה הזאת לכיוון האיים.

the adventures of Dan queen of the desert

מחוף הים הייתי צריך רק להתגבר על הפקקים שבכניסה לעיר כדי להגיע לאדלייד. יחסית לעיר המכונה בפי האוסטרלים CHURCH CITY, שלונלי פלאנט כותב שהאטרקציה הראשונה בה היא מוזיאון ההגירה (!!!) שהיא עיר הבירה של מדינה שעל לוחית הרישוי שלה כתוב SOUTH AUSTRALIA – FESTIVAL STATE היה לי המזל להגיע אליה בדיוק לכבוד פסטיבל הפרינג'. השארתי את המפה התיירותית על המיטה בהוסטל ולקחתי את המפה של הפסטיבל שהובילה אותי בין בתי-עסק שונים בעיר שמארחים את הפסטיבל. זה אומר שראיתי תערוכות של צילום, ציור, פיסול בכל מיני בתי-קפה, ברים, בתי מלון ובבית העירייה ואפילו תערוכה של נעליים בחנות ספרים ואנימציה באורות שמוקרנת על בניינים בעיר. ללא ספק אחד המגניבים. אבל הקטע העיקרי של הפסטיבל הוא המופעים בערבים. היו לי שלושה לילות בעיר, בלילה הראשון הייתי גמור מעייפות והלכתי לישון אז בשני הלילות האחרים הלכתי לחמש הופעות, שזה נראה לי ממוצע הגיוני ליום… לא אלאה אתכם בפירוט על כל מופע ומופע, רק שניים שהיו מאוד משמעותיים. הראשון – מופע מחול בוידאו תלת-מימד. קשה להסביר את האפקט שזה עושה. לא יודע אם הייתי מחליף את כל המופעים בוידאו, עדיין יש משהו בלראות את הרקדנים מתאמצים על הבמה, זו אנרגיה אחרת. אבל לראות רקדנית רוקדת עם עצמה במעגל מסביב לשמש כשמסביבה הרים אדומים של המדבר האוסטרלי זו ללא ספק חווייה. השני – זוג קנדים ששר שירים על הדבר הכי חשוב בעולם – סקס. להיטים כמו "האם את מקבלת בתחת?", "מאמי, אני אוהבת אותך אבל אני רוצה לשכב עם אחרים", "בואי נעשה שלישייה" וכמובן – "שלא תעז ללקק לי את בהונות הרגליים!!!". שנון, חד, אמיתי – פשוט מוכשרים עד בלי סוף. רכשתי את הדיסק:) האיזור המרכזי של הפסטיבל הוא – THE GARDEN OF UNEARTHLY DELIGHTS שכשמו כן הוא – גן ציבורי שהוצבו בו במות, ברים, חנויות, מתקני-שעשועים והכל הכל כדי לספק את תאוותיהם של מבקרי הפסטיבל. רק כשנכנסים לשם מבינים פרינג' מה-הוא. אוסף של אנשים חצי לבושים חצי מחופשים עושים את דרכם בין במה לבמה שמציגות מופעי קרקס לצד אקרובטיקה לצד שירה ומחול וקברט וציור-גוף וסטנד-אפ ועוד מיני שעשועים. אין דאגות – רק כיף! ואז הגיע הזמן – לעזוב את העיר, בלי גשם ולעלות על טיסה לאליס-ספרינגס. היעד האמיתי של כל הטיול הזה. הגעתי לאליס-ספרינגס בצהריים (אחרי ששוב עברתי איזור זמן, זו הפעם השלישית בחודש ופעם שביעית בטיול…). עם היציאה מהמטוס תקף אותי האוויר החם ויבש ועומד. גועל! כל מה שהייתי צריך לעשות זה להמרח ברוטב ברביקיו, להוסיף טיפה טריאקי בשביל הטוויסט והייתי מנת צלי מהלכת. אז כמובן שלא עשיתי את זה ופשוט הייתי מנת צלי דלוחה. מעולם לא הייתי בכזה חום. אפילו לא באילת… מאחר והיה שבת בצהריים והיה לי רק יום אחד בעיר – יצאתי לחקור אותה. סיימתי את המחקר כעבור חמש דקות כשהגעתי למדרחוב וגיליתי שכל העיר היא בערך הגודל של הדירה שלי בתל-אביב, שיותר גרוע מזה – הם סוגרים את הכל בשבת ושיותר גרוע מזה – האנשים היחידים ברחוב הם כאלה מהסוג שאתה לא רוצה לראות לא בסמטה חשוכה ולא ברחוב ראשי מואר… תייגתי את העיירה יחד עם טאונסוויל ברשימת המקומות שאין סיבה להיות בהם אלא אם כן אתה מאזוכיסט וחזרתי להוסטל שלי לארוז ולהתכונן למחר – סיור במדבר האוסטרלי. שש בבוקר הגיע מיניבוס עם קני המדריך. עד שש וחצי הוא היה מלא ב-18 עלמות בלונדיניות שכולן נראו לי בנות 18 וארבעה גברים – אני, החבר של ההולנדית, כריס (הגרסא הגרמנית של אלון ברימן) ובחור צרפתי שלא ידע מילה באנגלית. עם הזמן גיליתי שרוב הבנות הן בעצם בגילי ושלא כולן גרמניות… היה משעשע. שלושה ימים, רוב הזמן הוא נסיעה ממקום למקום, המרחקים פה פשוט לא נתפסים… וסיור ב-KATA TJUTA וסיור ב-ULURU ושקיעה על ULURU וזריחה על ULURU… קוראים לזה המרכז האדום של אוסטרליה, אבל עד שלא מגיעים לשם לא מבינים את המשמעות של זה – האדום של החול כאן גורם לאדום של כפר-אדומים להיראות כמו בדיחה חיוורת. ניסיתי את מזלי בכמה תמונות, אבל זה פשוט לא תופס את הצבע האמיתי, המדהים. בלילה הראשון ישנו בשקי-שינה תחת הכוכבים – רואים כל-כך הרבה כוכבים שכמעט נראה כאילו אין שמים שחורים אלא שמים בוהקים עם קצת כתמים שחורים פה ושם. בלילה השני היינו אמורים לעשות את אותו דבר, אבל במשך היום הצטברו עננים בשמים. מה שהתחיל ככמה עננים לבנים משייטים לאיטם וכל השמים נראו כמו הפתיח של משפחת סימפסון הפך לעננים עבים שמכסים את כל השמים ומסתירים את הכוכבים. אבל הדבר היותר משמעותי – גשם! באיזור שמקבל ממוצע של 19 ימי גשם בשנה הסבירות היא כמובן שאחד מהם יהיה דווקא כשאני נמצא שם, איך אומר השיר – "TAKE THE WEATHER WITH YOU"… אז ישנו באוהלים. הלילה לווה בסיוטי פלאש-בק מבט"ר ניצנים כשהצלחתי לישון. כשלא הצלחתי לישון הרקע השתנה כל הזמן – מחום אימים, לרוח מטורפת שפחדתי שתעיף את האוהל למבול אלים שחדר דרך הרשת של האוהל וצינן אותי וחוזר חלילה… ואז הגיע הרגע שחיכיתי לו. ב-24/03/09, קצת אחרי 0900 בבוקר הגשמתי חלום שחלמתי כשהייתי ילד קטן שרואה סרט בקולנוע סמדר בירושלים – הגעתי לנקודה ב-KINGS CANYON בה צילמו את הסצינה בסרט פריסיליה מלכת המדבר. אין לי הרבה מה להגיד חוץ משזה שווה את זה, את הטיסות, את הזמן הרחק מהבית, כל אגורה שיצאה כדי להגיע לנקודה הזו – הכל שווה את זה! ואחרי כל ההתרגשות הזו – ריק. אין לי חלום יותר, צריך למצוא משהו אחר… בערב חזרנו לאליס-ספרינגס כדי לגלות שיש לי אורחים – נועם, אלון (ויוני) בדיוק הגיעו לאליס-ספרינגס. אז אחרי ארוחה עם חבורת האוטובוס שלי וקצת יותר מידי בירה פגשתי את השלישייה לערב עדכונים ויין. נספח – יש אלוהים למחרת – טיסה לסידני. באותו ערב הייתה הופעה של SIA בסידני. עד שהבנתי שאני באמת אהיה בסידני באותו יום כמובן שכל הכרטיסים נמכרו אבל אני החלטתי ששווה לי לנסות… בשבע בערב התייצבתי במטרו והתחלתי לרחרח מסביב. גיליתי שלא ימכרו כרטיסים בכניסה כי כל הכרטיסים נמכרו, לא מצאתי ספסרים שימכרו לי כרטיס המחיר מופקע. לאט לאט נוצר תור של אנשים לאורך בלוק שלם מהכניסה לתאטרון. עברתי ביניהם ושאלתי אם מישהו רוצה למכור כרטיס. התפללתי שמישהו קנה כרטיס נורא מזמן ולא יכול להגיע. ביקשתי חזק חזק מאלוהים שישלח לי יונה עם כרטיס בפה. מה שקיבלתי זה סופת ברקים והתחלה של טפטוף. וממש שנייה לפני שאמרתי נואש ועמדתי ללכת, יצאה בחורה מדלת התטארון ושאלה אם מישהו רוצה לקנות כרטיס. בלי לחשוב פעמיים התנפלתי עליה עם שטר של חמישים דולר ביד וצעקתי – YES YES YES YES YES. באותו רגע היא עשתה אותי הבנאדם הכי מאושר בעולם והתחלתי להאמין באלוהים. אז ראיתי הופעה של SIA (שמסתבר שהיא אוסטרלית במקור) באוסטרליה! היא פשוט נהדרת ואין ספק שזה מצטרף לרשימת ההיי-לייטס של הטיול. עד כאן חברים. לא צפויות חוויות משמעותיות בימים הקרובים בסידני אז כנראה שהעדכון הבא כבר יהיה מתאילנד!!! תאילנד – היר איי קם תמונות – http://www.facebook.com/album.php?aid=235114&id=729280703&l=fe35c49b13

drink to get drunk

אכן המעבר מסידני לקנברה היה דראסטי. הסיבה היחידה שנסעתי לקנברה היא שאמרו לי שמעניין לראות את העיר מבחינה ארכיטקטונית. אחרי הכל מדובר בעיר שנבנתה ותוכננה ממש לא מזמן (פחות ממאה שנה) ותוכננה כעיר בירה. אז באמת הכל מתוכנן ומדוקדק עד הפרט האחרון. הכל נורא סימטרי, מאוד נגיש, מאוד מודרני. התכנון הוא באמת מאוד מרשים, כל פרט הוא משהו שחשבו עליו – החל מהגבעה שעליה נמצא הפרלמנט בבניין סופר-מודרני, השדרה שמחברת את הפרלמנט למרכז העיר וזו שמחברת את הפרלמנט עם האתרים האחרים – בניין בפרלמנט הישן, מוזיאון המלחמה האוסטרלי ועוד מיני סימבולים לאומיים. בכלל – כל אתר כאן הוא משהו "לאומי" – המוזיאון הלאומי, שדרת הדגלים הלאומית, היכל הפורטרטים הלאומי, התיאטרון הלאומי. וזה עוד לפני שהזכרתי את שמות הרחובות – COMMONWEALTH AVE, CONSTITUTION WAY, STATE CRL, שרני החלטתי שזה כמו כיכר המדינה אבל זה ממש לא… בנוסף – מרגישים שזו עיר שנבנתה בעידן המכוניות – בין כל איזור עניין מחברת מערכת של כבישים מהירים. ובתוך כל זה התחושה המתקבלת היא של זיוף. כאילו אתה מתהלך בתוך פוסטר של "החיים הנכונים". אפילו מרכז העיר הוא מין מדרחוב סטרילי ודי משעמם, אין שתי וערב של גורדי-שחקים שמצלים על המוני עוברים ושבים שממהרים לאנשהו… במקום זה יש חבורה של אנשים רגועים, מתהלכים בשלווה, כולם חנוטים בחליפות והם מסתכלים בחלונות ראווה של חנויות פרווה – לא שוק אבל גם לא הוט קוטור. הכל בינוני כזה. ניסיתי להסביר לעצמי מה בדיוק התחושה שהעיר הזו גורמת לי, לקח לי יומיים של שוטטות ובסוף הבנתי – זה מרגיש כמו פרבר! פרבר מצטייר לי כמקום חסר אופי כזה שנשען על העיר אליה הוא שייך. אז קנברה מרגישה לי בדיוק ככה – פרברית, חסרת-אופי ונשענת על… בעצם גם אין לה על מה להשען… וזו בדיוק התחושה – פרבר שגם אין לו מאיפה לשאוב אופי. מישהו אמר לי שקנברה היא עיר שהרבה יותר טוב לחיות בה מאשר לבקר בה, יכול להיות שהוא צודק. ביום הראשון בקנברה הלכתי לפרלמנט ולמזלי בדיוק התקיים דיון על המשבר הכלכלי העולמי וההיערכות של ממשלת אוסטרליה להתמודדות עם המשבר…
—-סודי ביותר—- אם אין לכם סיווג אל תקראו את הפסקה הקרובה:)
דיון בפרלמנט האוסטרלי הזכיר לי במידה רבה מידי דיון בצבא. חצי מהמשתתפים לא נמצאים, אלה שכן נמצאים לא מקשיבים אחד לשני, ראש הדיון יושב על כסא עם משענת גבוהה שכורמת לו להיראות כמו גמד מגוחך וכמובן שהוא ישן, יש בנאדם אחד שהדיון חשוב לו אבל אף-אחד לא נותן לו לדבר, הבחור שאמור לסכם את הדיון במחשב משחק זומה. אבל היו גם כמה הבדלים – במקום לזרוק פתקים אחד לשני יש פקידים. בדיוק כמו שאני העברתי פתקים במרדי-גרא, גם הם מעבירים פתקים משר כזה או אחר לראש-הממשלה או לראש האופוזיציה (שאיחר לדיון באלגנטיות בדיוק כמו המפמ"ר האחר) הם גם מביאים כוסות מים למי שמבקש. וההבדל השני הוא המראה של האנשים – כולם לבושים בחליפות. הדברים היו יכולים להיות במדים באותה מידה – כולם בחליפות כהות שמרחוק אי-אפשר באמת להגיד שיש הבדל ביניהן. אבל הנשים בכל מיני חליפות-חצאית בצבעים שונים ופשוט מכניסות קצת חיים לאפרוריות הזו. אם זה היה ככה גם בצבא יכול להיות שהייתי עכשיו בחל"ת ולא משוחרר… בכל מקרה ישבתי שם, דמיינתי שאני באתר הנצחה והתחלתי לתהות אם אני מתגעגע. ניצלתי את העובדה שמותר לי ויצאתי באלגנטיות מהחדר לפני שהמחשבה תטריד אותי באמת.
—-סודי ביותר—- סוף חלק מסווג
בערב האחרון בקנברה, ממש לפני שעליתי על אוטובוס למלבורן לנסיעת לילה (הפעם רק שמונה שעות, קטן עלי…) הלכתי למועדון גייז המקומי. כן – מסתבר שיש כזה. נזכרתי בירושלים. הסיבה היחידה שאני כותב על המקום הזה היא שמעולם לא ראיתי כל-כך הרבה נצנצים במקום אחד. אפילו בכל המרדי-גרא לא היה כל-כך הרבה גליץ… החל מכדורי-דיסקו שעיטרו את התקרה וכלה בנייר מנצנץ שהסתיר את פתחי האוורור של המזגן… הסתנוורתי ושתיתי מספיק כדי לישון טוב באוטובוס. וכמובן – המוטיב החוזר – גשם לכבוד העזיבה שלי. טוב נו, לא גשם רק טפטוף כזה, אבל מספיק כדי לעשות ריח משכר של גשם… תהיתי לעצמי מתי אני אפסיד במרוץ הזה והגשם ישיג אותי. (אני עומד לגלות את התשובה במלבורן)
מלבורן – שוב עיר גדולה, שוב מרכז עיר עמוס אנשים, שוב קו רקיע עם שמים פצועים מגורדי-שחקים. אבל זה לא כמו סידני. זה צנוע יותר, מעונב יותר, עם האף טיפה מורם יותר. במלבורן החלטתי לא להיות תייר. עייפתי ממוזיאונים, עייפתי מאטרקציות… נתתי לעצמי רק להסתובב בעיר ולהנות מהתחושה של עיר גדולה ושל חנויות אופנה ענקיות ושל המון אנשים שהולכים ברחוב במיטב האופנה. וכמו שאמרתי במלבורן אלוהים ניצח אותי במרוץ נגד מזג-האוויר. ביום הראשון שהגעתי היה יפה ושמשי. ביום השני התעוררתי לשמים מעוננים וגשם. לאט לאט גם צנחו הטמפרטורות… לא נתתי לזה להפריע לי. נהניתי מהעיר, נהניתי מפסטיבל האוכל והיין שבדיוק היה פה, יצאתי למסיבות – חייתי את העיר (לפחות העמדתי פנים). אחד המקומות שהלכתי אליהם נקרא פריסיליה. איך אפשר לדעת שקיים מקום שנקרא ככה ולא לבקר בו? ובכן גיליתי המון דראגיסטיות בפנים, כולל ברמן עם ציצים עצומים, כאלה שהם מופעים באמת וכאלה שרק מתחילים את הדרך ועוד רואים שהציצי שלהם מזוייף… שתיתי משקה אחד, חייכתי בנימוס והמשכתי למקום הבא. בזמן שהייתי במלבורן היה שבוע האופנה של מלבורן. היות ולא הצלחתי להשתחל לאף-אחת מתצוגות האופנה העילית החלטתי ללכת לשוק מעצבים שראיתי בפרסומת ברחוב. WORN WILD, נשמע לא רע… מה שלא הבנתי זה שזה אירוע של, איך אומרים… פיזר היה קורא לזה בלקרים. גותים. בורלסקים. מצאתי את עצמי בכפכפים ומכנסיים קצרים בין המון אנשים במגפיים עד הברכיים, הגברים בז'קטים מקטיפה והנשים בשמלות עם מחוכים מעל השמלה. המון עור, המון תחרה ובעיקר – הרבה שחור. היה חווייתי. משם הלכתי להתפנק בארוחת-ערב באחת הסמטאות הקטנות של מלבורן. מולים במרק עגבניות עם לימון וצ'ילי, כוס שמפניה, עוגת שוקולד וקפה – החיים הטובים, פשוט תרשו לעצמכם.
למחרת קיבלתי את פריצי2, טויוטה קורולה, שלוש דלתות שתהיה הבית שלי לשלושת הימים הקרובים ותעשה איתי את ה-GREAT OCEAN ROAD. זה הרגיש כמו סוג של טרק, כמו בניו-זילנד. יוצאים לשלושה ימים עם כל הציוד, עוברים מתצפית אחת לאחרת. אבל לא בודדים בטבע הענק, אלא באוטו, עם חנויות ובתי-קפה בדרך. טרק לעצלנים! בדמיון שלי הייתי אמור לעבור מחוף לחוף להשתזף עד מוות ולקרוא מלא. מזג-האוויר תכנן לי טיול קצת שונה… רוב הזמן הייתי עם חמש שכבות של חולצות ולבשתי את המכנסיים מעל הטרנינג! אבל היה מגניב – גם הנופים מדהימים, לראות את הטבע במקומות שהוא עדיין משתנה בהם, מתעצב וגם עצם הנהיגה. אחרי חודש וחצי שלא נהגתי… אני פשוט אוהב לנהוג! בערב היום הראשון כשכבר החשיך הצצתי במפה וגיליתי שאני בערך בחצי הדרך ממה שתכננתי להספיק ביום הראשון, אבל סמוך על סמוך – השלמתי את הפער למחרת. אז הייתי שלושה ימים לבד באוטו מנוף לנוף ומחווייה לחווייה ועם החברים החדשים שלי – האלבום הראשון של SIA, האוסף של רדיוהד, הפסקול של FLIGHT OF THE CONCHORDS וזה של JUNO ועוד דיסק של להקה ממלבורן. הכביש הזה הוא נקודה מעולה לראות בעלי-חיים אוסטרלים. כולם מספרים על איך הם ראו קואלות וקנגרואים. לי היה קצת קשה גם לנווט, גם לנסות לא לעשות תאונה וגם להסתכל למעלה לעצים לראות קואלות אז אותן לא ראיתי. אבל קנגרואים מקפצים מצד לצד של הכביש לא חסרו… למרות שהנופים היו מדהימים אני חושב שהחלק הכי כיפי בשלושת הימים האלה היה ערב היום השני כשעברתי ממדינת VICTORIA ל-SOUTH AUSTRALIA. השמש נשקה לקו הרקיע וצבעה את הכל באדום ואני כל הזמן התקדמתי לכיוונה, כאילו אני מנסה למנוע מהשמש לשקוע. כל פעם רואה אותה נעלמת מאחורי גבעה ואז חוזרת כשאני מתקדם. היה מדהים! מה שכן, ציפיתי לשלטים מתרגשים – "שלום דן, תודה שביקרת בויקטוריה וברוך הבא לדרום אוסטרליה". לא היו כאלה. מה שכן היה זה הפתעה – הרווחתי חצי שעה במעבר הגבול ככה שבעצם הגעתי חצי שעה מוקדם מהמתוכנן… את היום האחרון ביליתי בביקור ביקב D'ARENBERG שנמצא בעמק מק'לארן והסיבה היחידה לבקר בו היא שמכרנו יין שלהם במונטיפיורי. אבל האיזור עצמו מדהים – הכל מלא כרמים ויקבים וריח חמצמץ של יין עומד באוויר הכבד. ובקבוק יין לבן היה בדיוק מה שהייתי צריך כדי להרגע לכמה שעות על חוף הים כשסופסוף מזג-האוויר הרשה לי להתפנק על שפת-הים.

תמונות:

http://www.facebook.com/album.php?aid=232249&id=729280703&l=61224516da

finding nemo part 2

ואולי בעצם לא…
כנראה שלא הכל באמת אפשרי. פתחתי מפה כדי למצוא את WALLABY WAY מספר 42 בסידני. (מי שלא מבין למה, שיראה את הסרט FINDING NEMO, אבל דחוף!!!) ומסתבר שהחמודים בפיקסאר שכל-כך השקיעו בזה שהדמויות שלהם ידמו לדגים האמיתיים שעשו סרט שבאמת מרגש ומצחיק אותי כל-פעם מחדש פשוט יצרו מקום שלא קיים במציאות. יש שלושה רחובות וואלבי בסידני, אחד GROVE אחד CIRCLE אף-אחד מהם לא WAY ושלושתם רחוקים מאוד מהים. בסרט הדגים מתגלגלים בתוך שקיות ניילון דרך החלון, מעבר לכביש וישירות למים. אם הם היו באקווריום באחד מרחובות וואלבי הבאמת קיימים הם לא היו מגיעים רחוק מידי… בקיצור – עבדו עלי. ולא תהיה לי תמונה ליד השלט שאומר שזה רחוב וואלבי מספר 42 כשכולי מתרגש.
אבל מצד שני – היה שבוע די מרגש, אז אין תלונות:)
איפשהו בפנטזיה שלי על אוסטרליה דמיינתי שממש חודש לפני המרדי-גרא מלא מלא הומואים מרחבי-תבל מגיעים לקרנס ובדיוק כמוני עושים את דרכם לעבר המכה של ההומואים. חשבתי שכל עיר שאני אעצור בה תהיה הזדמנות למציאת שותפים לדרך ושיחד נצבע את אוסטרליה בצבעי הקשת. טוב, אז טעיתי. הומואים לא עושים טיולי תרמילאים, הם נוסעים למלון בלונדון, או לסופ"ש מסיבתי בברלין. ואם הם באיזור אוסטרליה, הם נוסעים ישירות לסידני, בלי שום בולשיט. ה-PLAN B שלי היה שאם אני לא אמצא הומואים לאורך החוף המזרחי אני בטוח אתחבר עם אנשים ביום ההכנות שעשו למתנדבי המצעד. ביום השני שלי בסידני, אחרי שכבר קניתי כרטיסים לאופרה וקניתי כרטיסים למסיבת הנמל התייצבתי בשעה 1230 (טוב נו, הגעתי ב-1100 אבל זה רק כי לא ידעתי כמה זמן לוקח להגיע ל-SYDNEY CRICKET GROUND שזה מקום קצת מוזר לרכז בו המון הומואים…) לתדריך למתנדבים של מצעד 2009. האנשים היחידים שתקשרתי איתם היו שתי לסביות חמודות. הראשונה מלונדון שבאה לכאן לשנה לעשות את הדוקטורט שלה על משהו שקשור בעיצוב ואנשים עם מוגבלויות. השנייה מקומית במראה מזכירתי במיוחד מצחיקה ורעננה כמו בננה מיובשת. נו, גם מפה לא תבוא הישועה…
בערב יצאתי לדאנס-בר. אני אוהב את הקונספט, מקום ששותים ורוקדים בו אבל אף-אחד מהשניים לא יותר מידי מחייב. בארץ אם זכור לי נכון – זה לא כל-כך עובד… היה מגניב ולו רק בגלל העובדה שהיה שם ילד עם חולצה שכתוב עליה CASTRO MEN. שאלתי אותו בעברית אם הוא מהארץ והוא הנהן וחייך. אח"כ הוא דיבר איתי באנגלית, הציג את עצמו ככריס שנולד וגדל בסידני והחולצה היא בכלל מתאילנד… נו, לכו תבינו.
למחרת – מסיבת הנמל, HARBOUR PARTY. באמצע הגנים הבוטניים של סידני, משקיפים על בית האופרה – מלא אלכוהול (לא בחינם!), מוסיקה רועשת ומלא מלא מלא אנשים שמחים, שותים, רוקדים. עכשיו תארו לכם אותי באמצע כל הבלגאן… גם ככה בית האופרה עושה לי לחייך בלי סיבה ולרעוד בכל הגוף, תוסיפו על זה מוסיקה שאני אוהב, רמת אלכוהול קצת מעל הרגיל ביומיום וקבלו דן שמח! וגם במסיבה סופסוף בא המענה לתקוותי. לא צריך תרמילאים, לא צריך מתייפייפי-בתי-מלון – מקומיים! זו התשובה. הכרתי את החבר'ה – מוריס, תוצרת חצי לטביה וחצי אסטוניה (שהן שתי מדינות שאני חשבתי שקיימות אך ורק בזמן שיש ארוויזיון, אבל מסתבר שהן אמיתיות ושיש אנשים שבאים משם…), תיאו (אוסטרלי ממוצא יווני) וטום (בלגי שעבר עכשיו לאוסטרליה כדי לגור עם בן-זוגו מזה שנה תיאו…) ביחד נסענו לים (חוף אובליסק שהוא עקרונית חוף נודיסטים אבל מקבלים שם גם אנשים לבושים. לטענתם החוף בד"כ עמוס בבחורים צעירים אבל משום-מה כל ועידת הדובים הגיעה בדיוק באותו יום…), הלכנו לאכול (למה לבשל בהוסטל אם אפשר להתפנק על בייקון&אגז לארוחת בוקר?), הכנו ארוחת-שבת בבית של מוריס (שרימפס, מולים ודגים… למות!). בקיצור – כיף. היה קצת מוזר. הרגשתי כאילו התפרצתי לחבורה אחרת. לרגע הייתי צריך להזכיר לעצמי שאני באוסטרליה ושאלה אנשים שפגשתי לפני כמה דקות או שעות ושאלה לא תומר ובר ויוני אלא טום ותיאו ואדריאן (התוספת האיטלקית לערב שבת שבא בעיקר כדי לקטר על מישהו שלא מעוניין בו…). מצחיק איך הויברציות החברתיות לא משתנות גם בצד השני של כדור-הארץ…
אחרי סופ"ש עם החבר'ה האוסטרלים נסעתי לנוח בבונדאי-ביץ'. בונדאי הוא חוף נורא מפורסם ועל-כן נורא תיירותי וכתייר טוב – הלכתי על שני לילות שם. היום הראשון היה כיפי
 - מלא שמש, ושוב חוף רגיעון, גלים ושקט… למחרת השמים התעננו והתחילה רוח. החלטתי שזה לא יפריע לי בתכניות והלכתי לשבת על החוף, לבד, בקור וקראתי וקראתי וקראתי עד שנגמר לי הספר וקפא לי הקצה של האף, אז חזרתי לעיר לערב עירוני – אופרה. לערב אחד התנערתי מכל התרמילאים והתרמילאות התלבשתי הכי יפה שיכולתי והלכתי להתרועע עם גברים בחליפות ונשים בשמלות קוקטייל קייציות.
לפני האופרה הלכתי לפגוש את טל. טל היא קרובה-רחוקה. אחיינית של חברים טובים של ההורים שלי. בפעם האחרונה שנפגשנו אני התחלתי ללמוד אנגלית בכיתה ד' והיא, כמו היום, הייתה גדולה ממני בשבע שנים. טל עברה לגור בסידני לפני שנה בגלל רילוקיישן של בעלה – עומר. ישבנו בבית-קפה ליד האופרה, אחרי שסבלנו יחד את הפקקים של מרכז העיר, החלפנו חוויות על אוסטרליה, אני כמבקר והיא כמתאקלמת. היה משעשע גם לנהל שיחה בעברית אחרי עוד שבוע שזה לא קרה, גם לשמוע את הקשיים בהתאקלמות כדי קצת לשבור את הפנטזיה על הרילוקיישן של עומר שלי לסידני ובעיקר לתהות על כמה העולם קטן…
ואז – האופרה
כמה רומאנטי! אופרה… מדאם בטרפליי… בית האופרה בסידני… שוב – החלום שעונה על כל הציפיות שעורר לאורך השנים!
מערכה ראשונה, כל הבמה בנויה על מים וכמו בית יפני, הפסקה-שמפניה-סיגריה, מערכה שנייה, שברון הלב, הכאב. יצאתי עצוב אבל מחייך בו-זמנית. עצוב כי הסיפור עצוב, אבל מחייך כי הרגשתי בעננים.
למחרת הייתי תייר אמיתי – הלכתי למוזיאון ההיסטוריה של סידני, לגלרייה לאמנות, לאקווריום ואז השתרכתי לי על DARLING HARBOUR ואפילו אכלתי פיש&צ'יפס וגלידה. באותה מידה הייתי יכול ללבוש ברמודה עם טי-שירט דחוס למכנסיים ולתלות את המצלמה על הצוואר – אני לא זוכר יום בטיול הזה שבו הייתי כל-כך תייר כמו היום.
מה שעוד שמתי לב אליו זה שמרדי-גרא מתקרב. היה כבר יום חמישי ואי-אפשר היה להתעלם מאלפי התיירים שמציפים את העיר – זוגות, שלשות, רביעיות וכולם גברים וכולם מסתובבים ברחוב כאילו הם מינימום על מסלול בתצוגת אופנה של ויויאן ווסטווד… הצטחקתי לעצמי על חשבונם אבל גם הרגשתי טוב לראות את הרחובות מתמלאים בהומואים. לא שלא הרגישו את מרדי-גרא לפני, כל החנויות, כל הברים לכל מקום אליו מסתכלים הכל מלא בדגלים ושלטי HAPPY MARDI-GRAS עד האופק, אפילו מקומות שבימים כתיקונם היו נראים לי כמקומות הכי סטרייטיים שאפשר לדמיין התחפשו ולבשו צבעי קשת.
למחרת יצאתי לסיבוב עירוני ב-NEWTOWN שזו שכונת-שיק כזו, כמובן מלאה גם היא בהומואים אבל בגלל שזה מחוץ לעיר אז פחות תיירים ויותר מקומיים. אספתי את "הזמן הורוד" המקומי והתיישבתי לעלעל בו. תכנית המצעד – לא יכולתי להאמין 31 קבוצות, זה פי-ארבע לעומת המצעד בארץ עם השמונה משאיות שלו. ואז הפכתי דף ולהפתעתי הרשימה ממשיכה… 130 קבוצות צועדות במרדי-גרא. ניסיתי לדמיין את זה, ללא הצלחה. נותר לי רק לצפות ולהמתין… בערב הלכתי למסיבת-קצף. שמעתי על דבר כזה פעם אחרונה לדעתי בכיתה ט'. מעולם לא נכחתי באחת. ולכן הגעתי למקום לא בדיוק מוכן… בעוד כולם הגיעו בבגדי-הים שלהם אני הגעתי בג'ינס ובטי-שירט החדשה שלי. לקח לי איזה שעתיים להכנס לזה, אבל ברגע שזה קרה פשוט הייתי רטוב עד העצמות, מתבוסס בקצף שמילא את הרחבה עד גובה המותניים רוב הזמן ומפעם לפעם עלה עד מעל הראש שלי… אין ספק שהיה משעשע ואין ספק שזו חווייה של פעם בחיים;)
ואז הגיע היום הגדול. אני הייתי צריך להתייצב ב-1530 בכניסה לרחוב אוקספורד, ארבע שעות לפני המצעד. לבשתי מדי-תפארתי, סתמתי את עצמי ב-HUNGRY JACK'S (שזה משהו שחייבים לעשות באוסטרליה כי זה בעצם ברגר-קינג אבל אסור להם לקרוא לזה ככה כי יש חנות מקומית שנקראת ברגר-קינג…) והגעתי למקום המפגש. ציפיתי להיות שם בערך לבד היות והקדמתי בכמה דקות אבל הופתעתי בקהל ענק שכבר הגיע לתפוס מקום טוב כדי באמת להצליח לראות את המצעד. ככל שהזמן עבר הרחובות התמלאו בעוד ועוד אנשים, בסופו של דבר זה באמת האירוע הכי גדול שראיתי לדעתי כל החיים, קשה להסביר את כמות האנשים שהיו שם וזה עוד רק בחלק הקטן שבו אני התנדבתי, שהוא בכלל לא באיזור המרכזי של המצעד אלא רק נקודת הפתיחה… אז, ארבע שעות לפני תחילת המצעד המקום כבר מלא אנשים ובעצם מה שאני מנסה לעשות זה לשעשע אותם. כמובן שיש כאלה שבאו הרבה יותר מוכנים ממני וכבר תכננו מה לעשות עם הקהל, אני נהניתי מהעובדה שקיבלתי פנקס וטוש והייתי MARDI-GRAS MAIL, העברתי פתקים ומסרים בין אנשים משני צידי הכביש. היה משעשע ובעיקר גרם לי לתקשר עם אנשים שונים ומשונים עם לגיטימציה מלאה להתבדח על חשבונם ממש מול הפרצוף שלהם ו-שהם אפילו יהנו מזה…
ואז הגיע הרגע – המוני לסביות על אופנועים הרעישו את הרחוב וסימנו את תחילת המצעד. ובכן שעתיים וחצי של אנשים מכל המינים ומכל הצבעים עוברים מולי, חלקם מאוד צנועים ונראים יותר כמו הפגנה, חלקם הם קרקס שלם של מוסיקה וצבע. 130 קבוצות? לא הצלחתי לדמיין את זה, וגם אחרי שחוויתי את זה אני לא מצליח להסביר את זה…
ואחרי שכל הקבוצות עברו אותנו, כל המתנדבים הפכו לקבוצה האחרונה במצעד. גוש המתנדבים הלך וגדל ככל שהקדמנו לאורך המצעד. עוד משהו שהפתיע אותי זה האורך של הדבר הזה – זה מתקדם ומתקדם ולא נגמר! ואחרי שחשבתי ששום-דבר כבר לא יפתיע אותי הגיעה המסיבה. שש רחבות ריקודים מפוזרות בפארק, חלק ענקיות וחלק עוד יותר גדולות וכולן עמוסות לעייפה באנשים. ובכל רחבה משהו אחר – הופעות, רטרו, האוס… והכל ממשיך עד שמונה בבוקר כשהשמש האירה לי את הדרך חזרה לעיר. נשארתי עוד יומיים להתאוששות והיום הגעתי לקנברה. בירת אוסטרליה. אחרי שבוע וחצי, ארבעה הוסטלים, מליונים של אנשים, המון המון חוויות אפשר להגיד שהתרגלתי לסידני, אפילו נעשה לי די נוח. אבל שוב הגשם בא ובישר לי שעלי להמשיך הלאה במסע. ושוב עיר חדשה ולנסות ללמוד את המקום, מה נמצא איפה ומי נגד מי… בינתיים קנברה מתאימה לי – רגועה, שלווה, בדיוק ההפך מסוף-שבוע פרוע בסידני.

תמונות: http://www.facebook.com/album.php?aid=228828&id=729280703&l=3746b

הלוויה לחתול מת

אז אחרי שני סופי-שבוע בבריסביין אני יכול להגיד שמצאתי את הסיבה ללמה כל-כך חם בעיר הזאת וכנראה גם את הסיבה להתחממות כדור הארץ כולו. זה נורא פשוט – החבר הכי טוב של כל גבר אישה ילד ילדה בעיר הזאת הוא לא כלב אלא לא אחר מאשר – פן! הם פשוט מחוברים לפן 24 שעות ביממה וכולם מסתובבים עם קונסטרוקציות מוזרות על הראש שאיכשהו תמיד נראות כמו קסדה. רק אני המשכתי להסתובב עם החתול המת על הראש שלי עד שהחלטתי שמספיק. חתול חתול, מת מת אבל יש גבול לכל תעלול. שיחה קצרה עם הבחורה הבריטית שישנה איתי בחדר גילתה לי שהיא עובדת במספרה. השתעשעתי איתה – MAYBE YOU CAN DO SOMETHING DESCENT WITH MY HAIR וככה מתוך שעשוע מצאתי את עצמי על כסא בחצר כשמעלי בחורה בריטית שעובדת במספרה בבריסביין עם מספריים! אל דאגה – לא העלמנו את החתול המת לגמרי, רק דיללנו אותו קצת. זה אומר שעדיין יש לי חתול מת, אבל עכשיו הוא יותר ממושמע.
היה לי עצוב לעזוב את בריסביין. אבל בדיוק ביום שעזבתי התחיל מבול. היו טפטופים גם בזמן שהייתי שם, אבל ידידותיים כאלה וכאילו כדי לרמוז לי שהגיע באמת הזמן להמשיך הלאה – התחיל מבול בדיוק בבוקר בו עזבתי. היעד הבא היה לנוקס הד. לא מקום שהרבה אנשים מגיעים אליו, סה"כ יש שם 2500 תושבים, מסעדה, בר וסופר אבל שולה ורולה (ראו פרק "למצוא את נימו חלק א'") אמרו לי שהיו שם באכסנייה ממש טובה ושהן ממש נהנו שם. לאור העובדה שעשיתי מסלול מזורז על החוף המזרחי עם הטיסה-בריחה מטאונסוויל, היה לי מ-ל-א זמן לעצור במקומות סתם כדי לנוח. אז העברתי שם יומיים שהיו באמת כיפיים. הכרתי אנשים שיושבים שם כבר שבועיים, אולי שלושה הם לא בדיוק זוכרים… רק יושבים שם, קוראים, גולשים, אוכלים, משתכרים ומעשנים. לי בהחלט הספיקו יומיים לפני שהתחלתי להתחרפן מחוסר-מעש. אבל למדתי שם דבר חדש, זה נקרא LAWN BALLING. זה קצת מזכיר את המשחק המוזר שאנשים משחקים ברוטשילד – שזורקים כדור ברזל וצריך לפגוע הכי קרוב לכדור הלבן שבקצה, רק שלא זורקים את הכדור, מגלגלים אותו והוא לא כדור רגיל, יש לו שיווי-משקל שונה בכל צד אז המסלול שלו מעגלי… בקיצור – צחוק והנאה מובטחים לכל המשפחה! בעיקר כשמשחקים את זה בגשם, שלא היה גשם נורא אבל זה משחק שמשחקים בחוץ אז חזרנו די רטובים. משם עברתי לביירון-ביי שזו מין עיירת-היפים כזו שבה כולם נורא נחמדים כל הזמן ואנשים לובשים בגדים נורא מוזרים כל הזמן (לפחות הם לבושים כל הזמן…) ובעיקר – המשכתי להרגע. קניתי חרוזים וחוטים והכנתי צמידים, קראתי מלא, ישבתי שעות על החוף (יום אחד נשרפים בבטן, למחרת נשרפים בגב…) בעיקר – עשיתי כלום. מה שמרגש בביירון זה שכאן קרה האיחוד המרגש עם אלון ונועם (ויוני). יחד יצאנו למסיבות (אני נכחתי התחרות החולצה הרטובה, מי היה מאמין?!?), בישלנו, טיילנו, ראינו זריחה… אני, אלון ונועם (ויוני). ללא ספק היה שינוי מרענן להיות שוב עם אנשים. לדבר עברית – לפני שאלון ונועם (ויוני) הגיעו זה לא קרה במשך שבועיים!!! לצאת למקומות של סטרייטים, סתם כי אני יושב עם חברים לשתות. בקיצור – כיף. אז אם תהיתם, אלון ונועם הם אלה שטיילתי איתם בניו-זילנד (ויוני) הוא בחור שהכרנו בניו-זילנד והחצוף החליט שהוא יכול להחליף אותי ועכשיו אלון ונועם מטיילים עם (ויוני) באוסטרליה. אפילו באותו אוטו כמו פריצי שהייתה לנו בניו-זילנד. (ויוני) אפילו מתולתל. אבל יש לו תלתלים יותר ממושמעים משלי…
יום אחד נסענו יחד לנימבין. אם אמרתי שביירון-ביי היא עיירה היפית, אז התכוונתי להיפית מודרנית, כלומר – העולם התפתח מאז שנות השישים וביירון לקחה בזה חלק. נימבין זה סיפור אחר לגמרי… פשוט נשארה תקועה בשנות השישים. הכל צבעוני מידי ועליז מידי, הכל רוחני מידי, הכל פרחוני מידי, כולם מסוממים מידי… מסתובבים שם ברחוב ורוב העוברים ושבים מציעים לך לקנות קצת חשיש, או איזו עוגייה, או פטרייה… WEIRD
ביירון היא הנקודה הכי מזרחית באוסטרליה וככזאת – שווה לראות בה את הזריחה. אז קמנו יום אחד מוקדם מידי, נסענו למגדלור שהוא הנקודה (כמעט) הכי מזרחית בביירון וחיכינו. היה קצת פחות עוצר-נשימה מאשר ב-MT COOK, אבל עדיין שווה את זה. ראיתי את השמש יוצאת מהים, כאילו סדרי העולם השתנו ובמקומם באו חוקים חדשים.
אחרי עזיבתם של אלון ונועם (ויוני) החלטתי שיש לי עוד מספיק זמן לפני שאני צריך להגיע לסידני, אז – נרשמתי לקורס גלישה. שלושה ימים, ארבע שעות כל יום. וכמובן – כמה תובנות… קודם כל, זה הרבה יותר קל ממה שזה נראה (על גלשן ארוך ובגלים קטנים קטנים). שנית זה ממש ממש כיף. משהו במהירות שצוברים על הגל, בשיווי משקל – פשוט כיף! שלישית, אני מבין למה גולשים נראים כמו שהם נראים… אני אחרי שעתיים במים הרגשתי כמו אחרי אימון כח של ארבע שעות, שחייה, ריצה במים, שיווי משקל, עמידה מול הגלים והזרמים שבמים ושמירה על הגלשן שלא יברח… כל הזמן יש שריר שעובד, אין רגע דל… רביעית, עמידה ברוח לחכות לגל כשרטובים, עושה כזה… כואב באוזניים. אם הייתי רופא הייתי קורא לזה דלקת אוזניים, אבל אני לא רופא. היום הראשון והשלישי היו מעולים. היום השני טיפה פחות. אבל בביירון יש פתגם שאומר – יום גלישה גרוע עדיף על יום עבודה טוב.
בסוף היום השלישי, בערב, עליתי ל-14 שעות באוטובוס שיקח אותי לסידני. בדמיון שלי אני עולה על האוטובוס, נרדם ומתעורר בסידני. המציאות הייתה קצת שונה… אבל – לפחות אני בסידני. היום הלכתי לבית האופרה שוב כדי לקנות כרטיסים. משהו במבנה הזה מקסים אותי כי למרות שזו כבר הפעם השנייה, פשוט הגעתי לשם והתחלתי לחייך! ולמי שתוהה – לפני שטסתי אמרתי כל הזמן שאני אראה את מדאם באטרפליי בבית האופרה בסידני. לא יודע אפילו למה דווקא מדאם באטרפליי, אבל זה מה שנדבק לי… אז להגיע לכאן ולגלות שזה באמת מציג בזמן שאני כאן היה פשוט מסר ברור מבורא-עולם. אולי אני אאלץ לישון ברחובות, אבל אני שמח שהוצאתי את ה-200$ האלה…
סיפור קצר על נסיעה ארוכה באוטובוס

עשרים עמודים בספר. הפסקה של חצי שעה. שתי סיגריות, ארבע עוגיות, שני שלוקים של מים שלא יהיה לי פיפי אחר-כך…עוד מאה עמודים בספר. תודה לאמיר גוטפרוינד! עוצם עיניים. חושך. שורה של עצים מוארת בפנסים של האוטובוס. חושך. שורה של בתים ומכוניות מוארת בפנסים של האוטובוס. חושך. עברו כבר שלוש שעות! עוצם עיניים. קצה של גדר והנהג מכריז – עוד עצירה של חצי שעה. שתי סיגריות, ארבע עוגיות, שני שלוקים של מים שלא יהיה לי פיפי אחר-כך… עוצם עיניים. האיש לידי נוגע בי. מנסה להתעלם. הוא באוטובוס כבר משלשום בצהריים. מטאונסוויל… מסכן! עוצם עיניים. פסל של הר מפלסטיק, הנהג מכריז – ארוחת בוקר. השעה שש וחצי. עוד חושך. מוזר. בביירון כבר השמש זרחה בשעה הזאת… משמעותי העניין הזה של הנקודה הכי מזרחית באוסטרליה. אולי אני אמשיך לישון? יורד. קונה קפה. שתי סיגריות. חמש עוגיות. הקפה גמר לי את השינה. עוד ספר. עוד אמיר גוטפרוינד. מתרווח על שני הכסאות, הבוגן שישב לידי כבר ירד. עוצם עיניים. לא קורה כלום. פוקח עיניים. מכין צמיד. שותה עוד קצת מים. הקפה כבר מתחיל לתת אותותיו בשלפוחית. הולך להשתין באחורה של האוטובוס. עומד ונשען על הקיר שליד האסלה. מציץ מהחלון, ופתאום – בניינים של סידני בחוץ!!! ואני משתין וסידני כבר בחוץ.