אני ילד סיני – סיכום הונג קונג

1. כשכולם אמרו לי שהונג-קונג זה כמו ניו יורק, לא האמנתי שזה יכול להיות הרבה יותר מטורף מניו יורק…
2. לא כל הסינים נראים אותו דבר…
3. מצד שני כשהולכים בהונג-קונג רואים סינים, טיוואנים, יפנים, ויטנאמים – אי אפשר לדעת מי באמת סיני…
4. מאז הבאנג'י בגיל 15 השתניתי משהו – היום אני מפחד מרכבות הרים, מרכבלים, מנסיעות באוטובוס…
5. אני רק תוהה מה יקרה לי בצניחה חופשית בניו-זילנד…
6. לפגוש את טל היה נהדר!
7. זה גורם לי לתהות לגבי טיול לבד באוסטרליה.
8. אם תכניסו אותי לחנות – הרדר שלי יאתר את המוצר הכי יקר שנמצא שם!
9. להיות בהונג-קונג זה כמו ללכת על גחלים, זה באמת כואב להיות מוקף בפנדי, גוצ'י ומארק ג'ייקובס ולא להרשות לעצמי לקנות כלום.
10. אני מרגיש כמו צב – מה שיהפוך לרכוש שלי היום, ילך איתי על הגב בחצי שנה הקרובה…
11. נא לא לקחת כמובן מאליו את המשפט – "מליארד סינים לא טועים".
12. יש מצב שהם טועים בגדול!
13. הנוף מהקומה ה39 טוב יותר מהנוף בקומה ה16…
14. שלוש פעמים אכלתי במסעדה סינית, כל פעם הזמנתי משהו אחר וכל פעם קיבלתי את אותו מרק דלוח, עם נודלס וכיסי בצק ממולאים בשרימפס.
15. אין שום סיכוי להסביר לסיני שנולד עם שרימפ בפה מה זה "צמחוני"…
16. אורז עם בשר מוכן יותר מהר מאורז בלי בשר וגם עולה חצי מהמחיר…
17. ילדים סינים זה דבר חמוד! (מוקדש לטל…)
18. האנשים הכי נחמדים בהונג-קונג הם אוסטרלים. אני מקווה שאני אוכל להגיד אותו דבר על אוסטרליה…

אז אחרי שהמשכתי "לשרוף" את היום, הגעתי למלון לאסוף את ה-20 ק"ג שלי כדי לגלות שהמעלית לא עובדת. אם חשבתי שלהסתובב ברחוב זה כואב זה רק כי לא ידעתי כמה כואב זה לרדת 16 קומות ברגל…
עוד שעה הטיסה שלי יוצאת לניו-זילנד, אז ניצלתי את הזמן ואת האינטרנט החופשי של PCCW (מי אמר צי"ח ולא קיבל?) כדי לכתוב סיכום של החווייה ההונג-קונגית…
מבטיח תמונות בקרוב:)
אושר ואהבה לכולם!

alone again

לפגוש את טל במקרה היה דבר נהדר! מה הסיכוי ששני אנשים שיצאו לטייל בגפם ושבמקרה יש להם עבר צבאי משותף יפגשו באמצע עיר עמוסת אנשים והמולה? אני מהמר על בערך 0% ובכל זאת – היה לנו מזל.
את היום השני בהונג-קונג התחלתי ב-KOWLOON PARK, חיכיתי לטל ובינתיים צפיתי באנשי הונג-קונג מתעוררים. בפינה הזו עושים יוגה, בפינה ההיא טאי-צ'י וממש מולי יש שיעור ריקוד. כל ההמולה המטורפת שתקפה אותי עם הנחיתה כאילו נעלמה ונשארה רק שלווה. אחרי סיבוב בפארק, פגשתי את טל והחלטנו לעלות ל-VICTORIA'S PEAK. הסינים פשוט פסיכים על כל הראש. בארץ אם יש הר – הוא תצפית. כאן אם יש הר הסינים מחליטים לבנות עליו בניין ממש גבוה, לגבות כסף בכניסה והקומה העליונה היא התצפית. אי-אפשר שלא לחשוב על כמעיין המתגבר כשמסתובבים בעיר הזאת ועוד יותר גרוע כשמסתכלים על כל הדבר המטורף הזה מלמעלה. גושים גושים של בניינים צפופים שהיו גורמים לעזריאלי להוריק מקנאה, וכל גוש כזה מאכלס כמות אנשים כמו בשכונה נורמאלית שלמה…
בערב יצאנו לפאב האירי שצמוד להוסטל שלי. כשאני הגעתי טל כבר הייתה מיודדת עם שני אוסטרלים וקנדי והתחלנו את מה שאני קורא לו – "פאב הופינג על חשבון האוסטרלי" – כמויות פסיכיות של שתייה שהוא התעקש לשלם עליה כי אנחנו ON BUDGET. במהלך הערב הגענו ללאי קווא פונג שהוא פשוט רחוב שלם שנראה כמו פאב עמוס. המוני שיכורים וסינים מוזרים עם קשתות מנצנצות ואוזני ארנב… איפשהו בדרך אני וטל שתינו כוסית אחת יותר מידי והחלטנו לחתוך את הפיאסקו ולתת לאוסטרלים להמשיך לשתות לבד.
למחרת נסענו ל-OCEAN PARK. ללא ספק פארק פסיכי! כמה גאוני זה לבנות רכבת הרים על הר? להטלטל מצד לצד ומלמעלה למטה מעל מפרץ ענק עם איים שפזורים בו זה היסטרי! (גם כאן כמובן על ראש ההק יש מגדל תצפית…)
אבל הדבר הכי משמעותי עבורי היה לפגוש את החברים שלי – מרלין, נימו ודורי – הדגים מ-FINDING NEMO. זה מדהים איך ה-CLOWN FISH הם באמת דאגנים ולחוצים והדורי'ס באמת אהבלים! וכמובן – הפנדה, שזה ללא ספר היצור הכי מתוק שראיתי בחיים. בערב הלכנו לראות את תצוגת האורות ואח"כ הלכתי שוב לגיי-בר שכבר הייתי בו בתקווה למצוא שם טיפים מועילים על הפרופגנדה. פרופגנדה הוא המועדון מס'1 לגייז. את הטיפים קיבלתי מבחור אוסטרלי נוסף שהתעקש גם הוא להזמין אותי לבירה. נפרדתי מ-260$ בכניסה ועל מוסיקה סטייל האומן17 ותפאורה שנראית כמו חצי מהברזילי נפל לי האסימון – הומואים בכל העולם מתנהגים אותו דבר!!! דיוות בשקל ומאצ'ואים בעוד פחות משקל. מה שמוזר בהונג-קונג זה שההומואים נראים כמו סטרייטים וכל השאר נראים הומואים. באיזה מקום בעולם יכולים ללכת זוג סטרייטים – בן ובת עם פרטי לבוש תואמים?!? -נעליים/מעיל/תיק… הזוי.
את השורות האלה כתבתי בדרך לבודהה הגדולה. ליתר דיוק – הכי גדולה בעולם שמוצבת מחוץ למבנה… נסעתי באוטובוס מתפרק על כביש מימי המנדט שמתפתל למעלה ולמטה על צלע של הר כשכל הדרך ילד סיני בוחן אותי כאילו הוא מעולם לא ראה פנים מערביות.
קשה לתפוס את הגודל של הבודהה הזו שמוצבת על הר שיש בו מקדש וכל הסביבה צמחונית ויענו רוחנית.
בערב פגשתי שוב את טל לארוחת ערב וסיבוב שתייה, פשוט מדהים כמה בחורים מתחילים עם הבחורה הזאת:) טל – את עוד תמצאי את הרקדן המושלם בשבילך!
עכשיו אני מעביר את השעות האחרונות שלי בהונג-קונג בשיטוטים ברחובות. מצחיק שבשנייה שלומדים להסתדר בעיר – כבר עוזבים אותה, נראה לי שאני צריך להתחיל להתרגל לעניין הזה.
אלון ונועם – HERE I COME

נ.ב – לאור מלא מלא שאלות על איך להרשם לבלוג, התשובה היא – אין לי מושג. אני אעדכן סטאטוס בפייסבוק אחרי כל פרק חדש, ומי שרוצה הודעה במייל יכול לשלוח מייל ואני אדאג ליידע אותו.

טל רפפורט, צ'יקן טיקה ודגל גאווה קטן

אז אני יושב עכשיו בבר של הומואים בהונג-קונג. חיפשתי באינטרנט מלא מה הומואים עושים בעיר הזאת וללא הצלחה, ואז בעודי משוטט ברחובות ומחפש מה לאכול, נתקלתי בבר הזה.
אבל הסיפור מתחיל קצת לפני. אחרי שעליתי לחדר ניסיתי לאפס את עצמי על המפה הסינית. והצלחתי!!! ואז יצאתי למסע לילי לעבר הלא ידוע, סתם להסתובב ברחובות. ובדרך פתאום ראיתי גב מוכר, או יותר נכון פנים מוכרות… טל רפפורט, (אנשי 140 כנראה מתרגשים…) אז קבענו להפגש מחר בבוקר ולחקור קצת את העיר בצוותא, אמא – אני יודע שזה מרגיע אותך. אחרי הפגישה המרגשת המשכתי ללכת בתקווה למצוא משהו לאכול. הדבר הכי הגיוני היה צ'יקן טיקה במסעדה אפגנית כמובן.
אני חייב לציין שהצ'יקן טיקה של הוטל מונטיפיורי הרבה יותר מוצלח. מה שקיבלתי על הצלחת היה גוש אורז יבש עם נתחי עוף ומצופה ברטבים בשילוב צבעים נהדר של לבן, אדום וירוק זרחני…
ועכשיו אני בכוסית של לפני השינה – מקווה שזה יעזור לי להרדם בלילה הראשון לגמרי לבד…
לילה טוב:)

התחלות זה לא קל כמו שזה נשמע

אז בסוף עשיתי את זה. חיכיתי כל-כך הרבה זמן לטיול הזה וסופסוף הוא קורה. הטיסה עברה בשלום יחסית, מי שמכיר אותי יודע שאני לא טוב עם טיסות אבל איכשהו זאת עברה בקלות. עוד שאריות של דמעות שירדו מידי פעם במטוס אבל בלי כאבים באוזניים, בכסא ליד החלון עם כסא פנוי ביני לבין הבחור שישב ליד המעבר. מרווח! הדבר הבא שלמדתי הוא שלהכיר דיילים זה מאוד משתלם – חוץ מלהרדים אותי על הידיים ולטפוח על הגב בשביל לשחרר גזים, טל מאיו דאגה שאני ארגיש כאילו במחלקה ראשונה. (כולל תרומות אמיתיות שהגיעו ממחלקה ראשונה). ותודה לחגי ולאורן. חוץ משעתיים בהתחלה לא הצלחתי לישון, אבל זה בסדר כי עכשיו אני מספיק עייף כדי ללכת לישון בשעה הגיונית לפי הזמן המקומי. בעצם בעשר שעות טיסה האלה, עברו עלי 16 שעות חיים. מוזר כל עניין הטיסות הזה, אבל זה כבר דיון פילוסופי לבמה אחרת… בזמן שלא ישנתי הבנתי למה הביקורות על הסרט מאמה-מיה נכונות וגם כמה פספוסים יש בהן. אכן – מריל סטריפ היא שחקנית וממש אבל ממש לא זמרת, אבל בשום ביקורת לא טרחו לציין שגם הבימוי פשוט גרוע. אם לא הייתי יודע, הייתי יכול בקלות לבלבל את הסרט הזה עם כל סרט הודי ממוצע…
ולענייננו – אחרי התחלה חלקה כזו, משהו היה צריך להשתבש – הנחיתה קלה, התיק שלי הגיע ואפילו די מהר ואז יצאתי מהשדה כדי לגלות שאין לי מושג לימיני ולשמאלי. יש יעד – ההוסטל CHUNGKING MANSION, אבל איזו מעשרות תחנות האוטובוס היא הנכונה? אין לי מושג! כעבור שעה וחצי ושלוש שיחות בירור הייתי על האוטובוס. ממנו אני צריך לרדת בתחנה 14. הבעייה היא שהסנכרון בין התחנה בה נמצאים לתחנה שכתובה באוטובוס, איך אומרים – לא קיים! אז ירדתי תחנה או שתיים או שלוש מוקדם מידי וזכיתי בשיטוט ברחובות הונג-קונג עם 20 ק"ג על הגב. בהוראות ההגעה של המלון באינטרנט, הוא נמצא 50 מטר מהתחנה, אפילו מתזמנים את זה ב-30 שניות הליכה. אני צעדתי קצת יותר מחצי שעה כשלאט-לאט אני מאבד את האמונה שהמקום בכלל קיים. ההוסטל נמצא ברצף של בניינים שכל קומה בכל בניין היא הוסטל אחר. אולם הקבלה (אם מישהו יחליט לקרוא לזה ככה…) נראה כמו שוק באפגניסטאן. מלא קנדהארים מוכרים טלפונים, פיתות, שעונים וכמובן – חשיש. ההמתנה למעלית ארכה בערך כמו ההליכה למלון. ולבסוף הגעתי לקומה ה-15.בזריזות הבחור בקבלה זיהה אותי ושם אותי בחדר המיועד, קומה 16, חדר 2. החדר הוא חווייה בפני עצמו – מטר על מטר בתוכו דחפו מיטה, טלוויזיה מעליה כוננית וקיטון קטן שבו כיור קטן ואסלה צמודה ומעל הדוחק הזה – דוש. יהיה מעניין. בתור תייר עצמאי הדבר הראשון שעשיתי הוא ללכת לקנות מפה כדי להתאפס על עצמי. שוטטתי קצת עד שמצאתי את פינת הרחוב המתאימה לאירוע – התיישבתי על המדרגות ופתחתי את המפה החדשה שלי מקווה לתכנן לעצמי ארבעה ימים של מחקר מעמיק על המקום בו אני נמצא. כמה חבל שהמפה כולה בסינית… נצטרך למצוא PLAN B.

אבל – אני שמח שנתתי לעצמי את הצ'אנס הזה לחקור קצת את הונג-קונג לבד. יש משהו פסיכי בעיר הזו וזה נראה לי מגניב.
ולאט-לאט נופלת ההבנה שזהו יומי הראשון כתרמילאי בעולם הגדול. בלי הקלות הזו שאני רגיל אליה, בלי תכנון מדוייק וברור קדימה, בלי אמא ואבא כגלגל הצלה במרחק נגיעה, בלי עומר.
רק אני באינטרנט אצל ההודי ב"קבלה" בורח עכשיו למעלית כדי שלא יברח לי הפיפי לפני שאני מגיע לקומה ה-16…

עדיין בארץ…

אבל תיכף כבר לא.

הרשמו עכשיו לבלוג כדי לקבל עדכונים על פרקים חדשים אם בא לכם להתעדכן על מה קורה איתי…

יהיה שמח ויהיו געגועים:)