התחלות זה לא קל כמו שזה נשמע

אז בסוף עשיתי את זה. חיכיתי כל-כך הרבה זמן לטיול הזה וסופסוף הוא קורה. הטיסה עברה בשלום יחסית, מי שמכיר אותי יודע שאני לא טוב עם טיסות אבל איכשהו זאת עברה בקלות. עוד שאריות של דמעות שירדו מידי פעם במטוס אבל בלי כאבים באוזניים, בכסא ליד החלון עם כסא פנוי ביני לבין הבחור שישב ליד המעבר. מרווח! הדבר הבא שלמדתי הוא שלהכיר דיילים זה מאוד משתלם – חוץ מלהרדים אותי על הידיים ולטפוח על הגב בשביל לשחרר גזים, טל מאיו דאגה שאני ארגיש כאילו במחלקה ראשונה. (כולל תרומות אמיתיות שהגיעו ממחלקה ראשונה). ותודה לחגי ולאורן. חוץ משעתיים בהתחלה לא הצלחתי לישון, אבל זה בסדר כי עכשיו אני מספיק עייף כדי ללכת לישון בשעה הגיונית לפי הזמן המקומי. בעצם בעשר שעות טיסה האלה, עברו עלי 16 שעות חיים. מוזר כל עניין הטיסות הזה, אבל זה כבר דיון פילוסופי לבמה אחרת… בזמן שלא ישנתי הבנתי למה הביקורות על הסרט מאמה-מיה נכונות וגם כמה פספוסים יש בהן. אכן – מריל סטריפ היא שחקנית וממש אבל ממש לא זמרת, אבל בשום ביקורת לא טרחו לציין שגם הבימוי פשוט גרוע. אם לא הייתי יודע, הייתי יכול בקלות לבלבל את הסרט הזה עם כל סרט הודי ממוצע…
ולענייננו – אחרי התחלה חלקה כזו, משהו היה צריך להשתבש – הנחיתה קלה, התיק שלי הגיע ואפילו די מהר ואז יצאתי מהשדה כדי לגלות שאין לי מושג לימיני ולשמאלי. יש יעד – ההוסטל CHUNGKING MANSION, אבל איזו מעשרות תחנות האוטובוס היא הנכונה? אין לי מושג! כעבור שעה וחצי ושלוש שיחות בירור הייתי על האוטובוס. ממנו אני צריך לרדת בתחנה 14. הבעייה היא שהסנכרון בין התחנה בה נמצאים לתחנה שכתובה באוטובוס, איך אומרים – לא קיים! אז ירדתי תחנה או שתיים או שלוש מוקדם מידי וזכיתי בשיטוט ברחובות הונג-קונג עם 20 ק"ג על הגב. בהוראות ההגעה של המלון באינטרנט, הוא נמצא 50 מטר מהתחנה, אפילו מתזמנים את זה ב-30 שניות הליכה. אני צעדתי קצת יותר מחצי שעה כשלאט-לאט אני מאבד את האמונה שהמקום בכלל קיים. ההוסטל נמצא ברצף של בניינים שכל קומה בכל בניין היא הוסטל אחר. אולם הקבלה (אם מישהו יחליט לקרוא לזה ככה…) נראה כמו שוק באפגניסטאן. מלא קנדהארים מוכרים טלפונים, פיתות, שעונים וכמובן – חשיש. ההמתנה למעלית ארכה בערך כמו ההליכה למלון. ולבסוף הגעתי לקומה ה-15.בזריזות הבחור בקבלה זיהה אותי ושם אותי בחדר המיועד, קומה 16, חדר 2. החדר הוא חווייה בפני עצמו – מטר על מטר בתוכו דחפו מיטה, טלוויזיה מעליה כוננית וקיטון קטן שבו כיור קטן ואסלה צמודה ומעל הדוחק הזה – דוש. יהיה מעניין. בתור תייר עצמאי הדבר הראשון שעשיתי הוא ללכת לקנות מפה כדי להתאפס על עצמי. שוטטתי קצת עד שמצאתי את פינת הרחוב המתאימה לאירוע – התיישבתי על המדרגות ופתחתי את המפה החדשה שלי מקווה לתכנן לעצמי ארבעה ימים של מחקר מעמיק על המקום בו אני נמצא. כמה חבל שהמפה כולה בסינית… נצטרך למצוא PLAN B.

אבל – אני שמח שנתתי לעצמי את הצ'אנס הזה לחקור קצת את הונג-קונג לבד. יש משהו פסיכי בעיר הזו וזה נראה לי מגניב.
ולאט-לאט נופלת ההבנה שזהו יומי הראשון כתרמילאי בעולם הגדול. בלי הקלות הזו שאני רגיל אליה, בלי תכנון מדוייק וברור קדימה, בלי אמא ואבא כגלגל הצלה במרחק נגיעה, בלי עומר.
רק אני באינטרנט אצל ההודי ב"קבלה" בורח עכשיו למעלית כדי שלא יברח לי הפיפי לפני שאני מגיע לקומה ה-16…