NZ
אז אני בניו-זילנד סופסוף!
בניגוד להתחלה בהונג-קונג כאן הייתה התחלה חלקה – יוצאים מהשדה, פונים ימינה ויש בדיוק תחנת אוטובוס אחת. אין בניינים גבוהים, אין מליוני אנשים, אין פיח. אלון ונועם אספו אותי עם "פריצי" (המכונית החדשה שלנו, ע"ש פריסיליה, AKA – מלכת המדבר העליזה). מאותו רגע לא ישנתי יותר מלילה אחד ברצף באותו מקום. מאוקלנד לפאייה, לקייטאיאה, לוואיטיקי לנדינגס, לטוויילייט ביי, לטפוטופוטו, חזרה לוואיטיקי לנדינג ועוד חזרה לאוקלנד ומשם לטאורנגה. מה שיוצא זה רצף די מתיש של התאקלמות במקום אחד, לעזוב אותו לפני שמבינים מה קורה ולהמשיך הלאה.
מה שחשוב זה שעברנו את הטרק הראשון. זה שאמרנו לעצמינו שמותר לנו לטעות בו כי הוא ראשון ודרכו נוכל ללמוד לפעמים הבאות. ואלוהים יודע כמה טעינו… הכל מתחיל על חוף ים בהליכה בתוך מה שנראה כמו קדירת פירות ים (בלי מרק טום-יאם), ממשיך בטיפוס על הר וממשיך בזה שאני ואלון איבדנו את נועם תוך שלוש שעות מהיציאה לטרק. המזל שלנו הוא הגברת המאורית הני. הני היא זו שלקחה אותנו לנקודת הפתיחה של הטרק וגם זו שמצאה את נועם צועדת בודדה בדרכה חזרה לציווילזציה כדי להזעיק כוחות הצלה. המזל שלנו היה שגם אנחנו החלטנו למצוא ציוויליזציה וכך מצאנו את האוטו של הני עם נועם בתוכו. חזרנו ללילה של רגיעה בבקפקר ולמחרת הני לקחה אותנו לנקודת ההתחלה של היום השני של הטרק. ביום השני לקח לנו בערך שש שעות לאבד את נועם שוב, אבל הפעם הצלחנו למצוא אותה לפני שמישהו מאיתנו חש צורך להזעיק חילוץ. מכל דבר לומדים וכבר הספקנו לעשות הפקת לקחים לקראת טרקים הבאים בתקווה למנוע דברים כאלה.
כל הקיטורים שלי על צעידה ברחבי הונג-קונג עם עשרים ק"ג על הגב מתגמדים לגמרי אל מול טיפוס על פסגות של הרים עם כמעט אותו משקל על הגב… מוזר שאף-אחד לא טרח לספר לקיווים שאם מטפסים על הר בזיגזג זה מדרג את העלייה והופך אותה לקלה יותר. כל העליות שעברנו היו תמיד אלימות כאלה – אתה בתחתית, הנה שביל הוא מגיע במסלול ישר לפסגה, תתחיל לטפס. יחסית למסלול שנחשב קל-בינוני, לשלושתינו היה די קשה להתמודד עם העליות האלה. אבל – נכנסים לכושר! עד שנגיע לאי הדרומי כבר נאכל הרים לארוחת בוקר (עם תערובת של מלח ופלפל!). היום השלישי של הטרק הוא כנראה הכי מאתגר. אחרי שבליל היום השני הגענו למקום הלינה בחושך והיינו צריכים לבנות את האוהל כשאנחנו נלחמים ברוח ותוך כדי שאנחנו מכינים משהו לארוחת ערב, התחלנו את היום השלישי בהרתחה של מים כדי שיהיה לנו מה לשתות בהמשך היום, מה שעיכב אותנו רק בשעה וחצי משעת היציאה המתוכננת. כשבאנו לצאת למסלול גילינו שהדרך אל תחילת המסלול הפכה לנהר בגלל שהתחילה גאות… אז היינו צריכים לחצות את הנהר, בתחתונים עם העשרים ק"ג במצב הרבה פחות נוח מאשר על הגב – מונפים על הידיים מעל הראש… אחרי שסיימנו לחצות, להתייבש ולאתר את נקודת ההתחלה – היינו רק בעיכוב של שלוש שעות משעת היציאה המתוכננת. סוף המסלול הוא שוב הליכה על חוף, באמת חוף מדהים. הבעייה היחידה שלחצות את כל החוף לוקח רק שעתיים וחצי הליכה. כשהנוף מסביב לא משתנה ואפשר לראות שנקודת הפתיחה מתרחקת אבל מאוד קשה להגיד אם נקודת היעד מתקרבת או נשארת במקום, ההליכה הזו די מייאשת. כל אחד מאיתנו בקצב שלו מצא את הדרך להתמודד נפשית עם הסיפור. אלון חלץ נעליים ועבר להליכה בתוך המים עם סנדלים. נועם עברה להליכה בתוך המים עם הנעליים שלה שעם כל גל הפכו למשקולת כבדה יותר ויותר. ואני… מצאתי שרק עישון של המון סיגריות בשרשרת לאורך כל הדרך עוזר לי להמשיך לשקוע בחול אבל להרים את הראש ולהמשיך ללכת. כמובן שלסוף הדרך הגענו בשלוש שעות איחור כדי לגלות שהני הייתה שם כדי לאסוף אותנו והיא איננה עוד. החזקנו את התקווה חזק חזק וכשהיא כמעט חמקה לנו מבין האצבעות – ראינו את הפנסים הקדמיים של ההני-מוביל שועטים לעברינו… ניצלנו!
אבל, הכל שווה את זה - הנופים מדהימים, התחושה של לעשות משהו שחיכיתי לו המון זמן, ללכת בשדה שהופך לביצה שהופכת לדיונות חול שהופכות למדבר שהופך לחוף שהופך להר ירוק – פשוט קשה לתאר במילים, כאילו רגע אחד אתה במקום אחד ושנייה אח"כ במקום אחר לחלוטין.
היה לי קשה לבחור שם לפוסט כי הדברים שאפיינו את הימים האחרונים הם הגברת הני שעזרה לנו להגיע ממקום למקום והייתה המושיעה שלנו והתחושה של סימן שאלה לגבי האם אנחנו נמצאים במסלול הנכון לאורך הדרך.
באופן כללי נראה לי שאני מתחיל להתרגל לניו זילנד. יש כאן משהו יותר מידי רגוע שבהתחלה מלחיץ, אבל ברגע שנכנסים לאווירה – מבינים שככה בעצם דברים צריכים להיות. ממש לפני שיצאנו לטרק ראינו את הכותרת הראשית בעיתון – כבשה מתה באיזה שדה באיזור. יש כאן איזורים שלמים שנסגרים בשעה 1800 אחה"צ, ככה שיש לאנשים זמן לחזור למשפחה, לפתח תחביבים. עם רדת החושך (קצת מאוחר, איזור 2100 בערב) – אנשים הולכים לישון!!! באמת חיים מוזרים, אבל יש משהו נורא כיפי ברוגע הזה, בזה שאף-אחד לא רץ לשום מקום, בזה שכולם, ללא יוצא מן הכלל, נחמדים נורא ונותנים לך להרגיש שהם יעשו הכל כדי שתשיג את מה שאתה מבקש.
עוד משהו שלמדנו בדרך הקשה הוא המרחקים. מה שנראה במפה כנסיעה מאוד פשוטה, עלול לקחת יום שלם של נהיגה. להגיע מוואיטיקי לנדינגס לטאורנגה ביום אחד זה אפשרי; אבל ממש ממש לא נעים… ובכלל כשצריך לסוע בצד שמאל ולהבין כמה אוטו יש מצד ימין שלך וכמה אוטו מצד שמאל זה הופך את הנהיגה להרבה פחות זורמת וטבעית מבד"כ.
לסיכום, כשעושים טיול כזה בו מנסים להספיק כל-כך הרבה בחודשיים בלבד – כל דקה שעוברת היא חווייה חדשה. את כל החוויות אני נורא רוצה לכתוב, אבל בגלל שלא יוצא לי כל-כך להגיע לאינטרנט (בכל זאת – לו"ז צפוף…) אני מנסה לרכז את העיקר…
