הפל'ק בלי ל'יש

אז די הל'בה זמן לא כתבתי ויש הל'בה על מה לעדכן…
תתכוננו:)

אחל'י שהעפלנו לקופיפי התמקמנו בהוסטל שהיה נל'אה לנו כמו גן-עדן. במל'כז העניינים, שקט, עם בלקון מלא בעציצים. מה שלא ידענו זה שבלילה יש מועדון מקדימה, מאחול'ה, בצדדים ולמטה. ל'ק למעלה יש שמים ושקט. מאחל' ועומל' החליט להיות חולה בקופיפי היינו צל'יכים למצוא מקום שיהיה ל'גוע יותל'. קמנו בבוקל' אל'זנו את עצמינו ועלינו על סיל'ה שלקחה אותנו ללונג-ביץ'. בלונג ביץ' יש חוף שלם שמלא ל'ק בהוסטלים, אין בל'ים, אין מועדונים. שקט… שקט… אז זה היה בית הבל'אה לכמה לילות. כשעומל' הל'גיש כבל' יותל' טוב וסיים לקחת אנטיביוטיקה הל'שינו לעצמינו לשבת בבל' של הל'יסול'ט היוקל'תי ולשתות קוקטיילים שהגיעו כל אחד עם סחלב על שפת הכוס והיו טעימים בצול'ה מפתיעה (אלכוהול זה לא הצד החזק של תאילנד להבנתינו עד כה…).
למחל'ת בצול'ה ספונטנית לחלוטין, שכל'נו סיל'ה עם נהג שיקח אותנו לטיול סביב איי פיפי. ביקל'נו במאיה ביץ' (איפה שצילמו את החוף), שחינו בחופים לבנים עם מים כחולים וצלולים – היה מאמם!
למחל'ת הגיעה העת לעלות על מטוס ולהגיע למקום שונה. להשאיל' מאוחל' את החופים ואת הל'ילקס ולצאת להל'פתקה בצפון תאילנד. נחתנו בצ'יאנג-מאי וכבל' בשדה התעופה פגשנו את YEE שיהיה חלק משמעותי בביקול' שלנו בצ'יאנג-מאי. לכבוד יום ההולדת של עומל' עשינו סיול' מקדשים – ככה שיהיה מזל טוב, המשכנו במסאז' בספא יוקל'תי, קינחנו בביקול' בשוק הלילה ובעל'ב הלכנו למסעדה איכותית. מסאז' זה מצל'ך די נפוץ בתאילנד, אבל מסאז' כזה עוד לא היה… עם סחלבים על הכל'יות, בחדל' ל'ומנטי לזוג שהתחיל בעיסוי תאילנדי, המשיך בקומפל'סים חמים והסתיים במסאז' עם זמן קוקוס. אין דבל'ים כאלה!
למחל'ת קמנו השכם ויצאנו לסדנת בישול תאילנדי שהתחילה בביקול' בשוק מקומי, המשיכה בכתישה של קאל'י ונגמל'ה באל'וחה מפוצצת שפשוט השכיבה אותנו בלי יכולת לזוז. אבל עכשיו עומל' קנה מומחיות חדשה במטבח ואני למדתי לגלגל ספל'ינג-ל'ולס. צפו להיות שפני-נסיונות באל'ץ.
כמו תייל'ים טובים למחל'ת עשינו טיול בצ'יאנג-מאי. זוכל'ים את YEE? נהג המונית שלקח אותנו משדה-התעופה? אז עשינו לו פון והוא בא לאסוף אותנו בבוקל' ולקחת אותנו לסיול' באתרים שונים סביב צ'יאנג-מאי. היינו בחוות פילים ול'אינו אותם מצייל'ים, מנגנים, ל'וקדים. ל'כבנו עליהם ובסוף אפילו שטנו על הנהל' בסיל'ת במבוק. אחול'י זה נסענו לחוות סחלבים ואפילו הספקנו לממלכת הטיגל'יסים. חזל'נו לצ'יאנג-מאי בדיוק בזמן כדי לתפוס את האוטובוס שלנו לפאי.
פאי היא עייל'ת היפים בהל'ים בצפון תאילנד. והתאים לנו כמה ימים שוב להל'גע אחל'י שעבדנו כל-כך קשה בצ'יאנג-מאי. אז הל'בה זמן ישבנו בבל'יכה בהוסטל, הל'שינו לעצמינו להתפנן בפינות ישיבה במקומות שונים והכי חשוב – עשינו קול'ס מסאז'!!! מעכשיו אתם יכולים לפנות אלינו כאל מומחי עיסוי תאילנדי. שלושה ימים, שעתייים-שלוש כל יום של צפייה ותל'גול. אין ספק שההיי-לייט היה כשהבחול'ות הדגימו עלינו…
עכשיו אנחנו תאילנדים לכל דבל'. איבדנו את הל'יש, למדנו לבשל, למדנו לעסות, ידענו לעשות כביסה כבל' קודם ועכשיו אנחנו יכולים לפתוח מסעדה-מכבסה-ספא-מוסך-הדל'כת תייל'ים-גסט האוס כמו כל תאילנדי ממוצע.

קאפונקאפ

תמונות:
http://www.facebook.com/album.php?aid=247177&id=729280703&l=d6e84b8731
http://www.facebook.com/album.php?aid=247181&id=729280703&l=b877eef923

סיפור שהתחיל בריקוד ונגמר בהעפלה

אז כמו שאמרתי עיקר הסיבה להיותנו בקופנגן הייתה מסיבת הירח המלא. את רוב חמשת הימים שהיינו שם בילינו ברביצה על החוף עם שייקים של מיני פירות טרופיים, ברביצה על המזרנים במסעדה של המלון בוהים בפרקים של חברים, ברביצה בבריכה של המלון שותים קוקטיילים, באכילת פאד-תאי בדוכנים שונים ברחובות ו… זהו! פשוט בטלה גמורה. עומר טען שנהיה לו נמק במוח אבל בעיניי עשרות פרקים של חברים בסדר הלא נכון זה דווקא מאוד מאתגר מחשבתית.
ערב לפני המסיבה היה ליל הסדר. שקלנו ללכת לחגוג עם כל החבר'ה בבית-חב"ד, לקיים סדר כהילכתו, לשיר שירים ולאכול מצה. חבשנו את הכיפה ויצאנו לדרך. איפשהו בדרך ראינו לובסטר שוכב בכניסה למסעדה, מחכה שמישהו יבחר אותו. אז עזרנו לו… בחרנו בו וחגגנו את ליל הסדר על לובסטר, שרימפס, בירה ונשירה…
ה-FULL MOON PARTY היה עבורינו חווייה מזורזת. שתינו קצת בחדר, בדרך למסיבה קנינו BUCKET שזה דלי כמו זה שהילדים משחקים בו בחול רק מלא בוויסקי תאילנדי זול, קולה ורדבול. עד שהגענו למסיבה היינו כבר חצי בהכרה. מה שאומר שהיינו גם חצי לא בהכרה… אין ספק שזו חווייה להיות בין כל-כך הרבה אנשים, כולם רק רוצים להנות ולא אכפת מכלום – לא שהים מגיע עד הברכיים, לא שנעלמו לי הכפכפים המאממים שעירית הביאה לי מדרום אמריקה, לא מי נמצא מימין או משמאל או למעלה או למטה… אנחנו הסתפקנו בשעתיים של דשדוש ממקום למקום עד שהחלטנו שאנחנו שיכורים מספיק כדי לישון כמו שצריך. וזהו, אחרי המסיבה הסימן היחיד היה ערימות של זבל על החוף ומלא מלא כפכפים בודדים שאיבדו את זוגם ואיבדו את בעליהם…
אחרי יומיים הגיע זמננו לעזוב את הנוחיות שברביצה ולנדוד אל נקודת המרבץ הבאה. גם כאן המתינה לנו חווייה מיוחדת במינה. ב-2030 בערב המתנו מחוץ למלון למונית שתקח אותנו לנמל. הועמסנו עם המון תיקים והמון תיירים אחרים, עד שהגענו לנמל (כולה חצי שעה נסיעה) כבר הרגיש כאילו מינימום אמצע הלילה. ואז חזינו בספינת ההעפלה שאמורה לקחת אותנו ליבשה… אני כבר הנמכתי ציפיות, הבנתי שאני כבר לא באוסטרליה. אבל שומדבר לא הכין אותי למחנה ריכוז הצף הזה שהיה שם. כל הרצפה מלאה מזרנים ובמעבר עוד מזרנים על מדפים והכל מלא מלא מלא באנשים מצטופפים אחד עם השני. כשהגענו לסוראט-תאני פרקו אותנו מהסירה והעמיסו אותנו על טנדרים שלקחו אותנו לתחנת אוטובוס. משם היו רק עוד שלוש שעות של נסיעה באוטובוס ומשם עוד סירה של שעתיים וחצי והגענו ליעד. סה"כ כמעט שש-עשרה שעות בדרכים-לא-דרכים. ואז מזיעים ומסריחים הגענו ליעדינו הבא – קופיפי.

תמונות:
http://www.facebook.com/album.php?aid=241910&id=729280703&l=1cb7b5b321
http://www.facebook.com/album.php?aid=243187&id=729280703&l=2be829793b

Suk San Van Kad

עם היציאה מבנגקוק העניינים השתפרו. אני יודע שחלק מהקוראים מצפים לעדכון על המפגש המרגש בשדה-התעופה, אבל יש דברים שמקומם לא בבלוג. אני רק אגיד ששומדבר שחשבתי לפני לא התקרב למה שהיה שם.
טיסת בוקר מוקדמת מאוד לקחה אותנו לקוסמואי, שם התמקמנו באיזור שנקרא למאי. פחות רועש, פחות עמוס – יותר מתאים לנו. הפנטזיה על רביצה ארוכה על החוף פגשה את הגשם התאילנדי שירד רוב הזמן במשך שלושה ימים. זה לא הפריע לנו להנות מהחיים כמובן. את יום ההולדת שלי התחלנו הארוחת בוקר על מרפסת מעל החוף, המשכנו בעיסוי תאילנדי ממש על החוף ואז הרשינו לעצמינו לנוח קצת. העבודה הקשה דרשה את זה… בערב נסענו למסעדה. מה שנשמע מאוד פשוט לעשות התגלה כמשימה ללוחמי מטכ"ל בערך. נכנסנו למונית (שגם היה קשה למצוא אחת שמסכימה לסוע למקום המרוחק בו בחרנו לאכול) אמרנו לה לאן אנחנו צריכים להגיע. היא חייכה ואמרה, VERY FAR, 800בהט. מה שתגידי, רק תקחי אותנו מהגשם הזה… אחרי 45 דקות נסיעה הבנו שהיא לא ממש יודעת לאן היא נוסעת בעצם. הנחנו שאנחנו באיזור אבל מסעדת MANGROVE לא נראתה… אחרי כמה שיחות טלפון מצאנו את עצמינו מול שער המסעדה. עיצוב פשוט, מלצרית שוויצרית מבוגרת ואלמלא הגשם – נוף ים… כל המנות בתפריט עוררו אצלנו את הרעב, אבל בסוף נאלצנו להסתפק בשתי מנות ראשונות – שרימפס על הגריל וספרינג-רולס, שתי מנות עיקריות – חזה אווז וזנבות לובסטר ברוטב וניל. ואחרי החיים הקשים האלה נאלצנו להזמין שני קינוחים – עוגת גבינה-אננס וברולה קוקוס. הרגשתי צורך לכתוב את כל התפריט כדי שמי שקורא את זה יקנא. יש במה:)
אחרי שביקשנו חשבון המלצרית הזמינה לנו מונית ואז גילינו שהתעריף האמיתי לנסיעה הוא 500 בהט ולא כמו שהשודדת שלא יודעת לאן היא נוסעת חשבה, אבל אני למדתי כבר לא להיות מופתע מדברים כאלה בתאילנד…
למחרת יצאנו לשיט בשמורת הטבע הימית אנג-טונג. בדמיון שלי היה משהו כמו בסיורים באוסטרליה, אבל שוב – המציאות מכה. עלינו על ספינת-דייגים שהמילה רעועה תהיה מחמאה עבורה. סביבנו היו המוני מלוכסנים שאנחנו החלטנו שהם יפנים. כולם רועשים, כולן מצועצעות ורק אני ועומר יושבים ותוהים איך אפשר לדחוף את כולם לים ולקבל קצת שקט…
העצירה הראשונה הייתה בלגונה שמוחבאת בתוך הר. כל הפארק הוא בעצם אוסף של איים קטנים שבכולם משולבים צוקים סלעיים לצד חופים חוליים מהממים. אנחנו חיכינו לרגע של הקייקים, אז נוכל לברוח עם הקייק לאחד החופים הלא עמוסים בתיירים ולקבל סופסוף את השקט שלנו. זה קרה בעצירה השנייה. עלינו על הקייק והתחלנו לחתור רחוק רחוק מההמולה. הגענו לחוף כדי לגלות שמישהו כנראה גר שם כי יש עליו צריף, כלב ותרנגול. מאחר ולא ראינו שום סירה בחנייה החלטנו שאין אף-אחד בבית ושאנחנו יכולים לקבל קצת שלווה. רבצנו לנו על החוף המדהים הזה, נקי לגמרי ממגע אדם, שקט לחלוטין חוץ משבירת הגלים ונשימות הכלב. הרגע הזה היה שווה את כל הרעש היפני מהאונייה. לקראת שעת החזרה המיועדת התחלנו לחתור בקייק חזרה. ככל שהתקרבנו לחוף התבהרה לנו התמונה. אנחנו הרי לא יכולים לעשות משהו כרגיל. חייבים שמשהו מוזר יקרה בדרך. אז חזרנו לחוף כדי לגלות שהספינה כבר לא ממש שם. בשנייה הראשונה נלחצנו, אבל אחרי שיחה שבורה בשליש אנגלית שליש עברית ושליש תאית נפרדנו מעוד 500 בהט כדי שהבחור שעובד בפארק יקח אותנו לספינה בספיד-באוט שלו.
כשהגענו חזרה למלון שלנו, טוקטה – הבחורה מהקבלה הודיעה לנו בחגיגיות – "טומורו סטופ לנינג". לקח לנו כמה דקות להבין מה אנחנו לומדים כרגע ומפסיקים ללמוד מחר והאם החשמל יהיה בסדר (כי היו כמה הפסקות…) כדי לגלות שמחר יפסיק הגשם. זה שימח אותנו עד מאוד.
בערב תכננו ללכת למסיבת-חוף. הסבירות למצוא את המסיבה הספיציפית הזו היא בערך אפס. בעיקר כי בקוסמואי אין שמות לרחובות וכי נהגי המוניות לוקחים אנשים למקומות בהם הם מקבלים אחוזים ולא למקומות שאנשים מבקשים. אבל, אלוהים היה לצידנו וכמה שניות אחרי שכבר התייאשנו מצאנו את עצמינו על חוף עם מוסיקה רועשת בדיוק מול שלושת הקופים, כמו שהמודעה אמרה. ורק כמה מאות מטרים מאיפה שהנהג הוריד אותנו…
למחרת נהננו מהעובדה שסטופ לנין ובאמת רבצנו על החוף – בלי ששומדבר יפריע לנו, עם מנגו ואננס – כמו שצריך!
בערב יצאנו שוב. החלטנו על יציאה רגועה, בלמאי האיזור השקט יותר של האי ולא בצ'אוונג איפה שעמוס לעייפה. התיישבנו בבר ברחוב, אחד מאוסף של ברים שנראים בדיוק אותו דבר – עמוד שיהיה לבחורות על מה לרקוד וכמה כסאות מסודרים מסביב לבר. שם פגשנו את וון שהייתה נערת השעשועים שלנו לאותו ערב. היא שיחקה איתנו בגרסא מוזרה של ג'ונגה-ג'ונגה, בעוד משהו שעומר קרא לו גרסא עצלנית של סוליטר ואז שלפה מפות – בדקה מאיפה אנחנו מגיעים, הצביעה על חור בצפון-מזרח תאילנד והכריזה שהיא משם ואז אמרה לנו שאין הרבה ישראלים שמגיעים ללמאי. עניתי לה בעברית – "מאמי, תגידי תודה לבודהה שאין כאן ישראלים…". אהבתי את הרעיון… לכל קבוצה שמגיעה למקום מצמידים מישהי שתדאג שהם שותים מספיק ושהמצברוח שלהם טוב. יצאנו מצחקקים ומחוייכים.
למחרת היה היום האחרון שלנו בקוסאמוי אז היה לנו זמן להעביר עד שהיינו צריכים לתפוס את האנייה. אין דרך טובה יותר להעביר את הזמן מטיפול פנים (לעומר) ומניקור-פדיקור (לרגליים שלי שעוד יש עליהן עור מת מניו-זילנד…).
וזהו – אנייה לקחה אותנו לקופנגאן. כאן האווירה שונה מהרוגע של למאי. עמוס, רועש, צבעוני… שוב השלטים בעברית בכל מקום, שוב פרחות עם פן על החוף וערסים צועקים מכל עבר. עוד יומיים הפול-מון פארטי, אח"כ אנחנו בורחים שוב לשקט:)

איכס!

זה הדבר הראשון שתקף אותי בבנגקוק. האוויר הדחוס, הלחות, החום, המיץ של הזבל שנדבק לרגליים, האנשים שחלקם מעצבנים וכולם פשוט מסכנים…

אבל לפני בנגקוק, אני יודע שאמרתי שלא צפויות חוויות מרגשות בסידני אבל יש כמה דברים שדווקא שווים דיווח…
באחד הערבים שידרו בטלוויזיה האוסטרלית את הסרט "הבועה". קשה לי להגיד שזה הסרט האהוב עלי אבל כמובן שלא מחמיצים דבר כזה. ישבנו אני, מוריס, תום ותיאו על הספה ששימשה גם כמיטה שלי בכמה ימים האלה וראינו את הסרט. אני חייב לציין שהוא הרבה יותר מוצלח כשרואים את התגובות שהוא מעורר באנשים אחרים. שאלות כמו "למה יש שם מחסום?" או "למה אסור לו להשאר בתל-אביב?" עוררו שיחה מעניינת, האוסטרלים פשוט לא מצליחים להבין מצב כזה, פעם אחרונה שהאוקיינוס תקף אותם הייתה מאוד מזמן… ושאלות על תל-אביב, אם באמת חם שם כל-כך, אם כל הזמן יש מסיבות על החוף ואם כולנו כל הזמן רק עושים כיף. אני תוהה מה חשבו אנשים שראו את הסרט ולא היה להם ישראלי שיעשה חיבור סימולטני למציאות.
היתרון בלישון על הספה הוא שאפשר להרדם עם סקס והעיר הגדולה. או פשוט לראות את כל המרתון עד הסוף ולהרדם רק ב-0300 בבוקר. בכלל בטלוויזיה האוסטרלית אפשר לראות סקס והעיר הגדולה בכל שעה של היום, מה שהקל עלי להשאר בבית כל היום למחרת כדי לא לבזבז כסף בחוץ.
ביום האחרון בסידני פגשתי שוב את טל והפעם על אמת, לא פגישה מזורזת לפני אופרה אלא יום שלם והפעם גם עם עומר בעלה של שופינג שהסתיים בלחנוך את הברביקיו החדש שלהם אצלם בבית.

עד כאן סידני, ונחזור לאיכס…
הגעתי לתאילנד בגישה של להסתדר. בלי לדעת באמת לאן אני הולך, בלי להזמין מלון מראש… בטיסה פגשתי בחורה ישראלית ושאלתי אותה אם יש לה איפה לישון הלילה. היא אמרה שאבא שלה מחכה לה בשדה ושהוא מכיר את תאילנד יותר טוב מאת כף היד שלו. אז שאלתי אותו לאן כדאי ללכת, הוא הזמין אותי לחלוק איתם מונית לקאוסאן והציע שאני אבדוק אם בגסט-האוס שלהם יש מקום. המקום היה מספיק זול ונקי כדי שאני אשאר, הוא גם איפס אותי קצת על העיר – מה נמצא איפה ואיך מגיעים ממקום למקום. כשיצאנו לרחוב פגשתי את בני חקק, חבר מהצבא ומאותו רגע לא הייתי יותר לבד בבנגקוק. חמש דקות אחרי שנפגשנו כבר מצאתי את עצמי על טוקטוק בדרך לפט-פונג. נו, בערב הראשון גם לסוע בטוקטוק וגם להיות בפט-פונג באמת סוגר את על החוויות שיש לעיר הזאת להציע.
נסיעה בטוקטוק היא חווייה משעשעת. זה מסריח וחם ולא נוח, אבל זה  מספיק משעשע בשביל לעשות את זה ואפילו לחזור על זה שוב.
על הופעה בפט-פונג אני רוצה להגיד חווייה, אבל אני לא יכול לכתוב חווייה בלי להוסיף את אחת המילים הבאות: "נוראית", "טראומטית", "מזעזעת" או המועדפת עלי – "מביכה". בתכנייה היה כתוב:
PUSSY OPEN BEER
PUSSY WRITE LETTER
PING PONG BALLS
וכולי וכדומה…
אני לא רוצה לתאר כאן מה באמת הלך על הבמה, אבל אני עברתי בין כמה מצבים – צחוק של מבוכה, כיסוי העיניים, ונענוע של הראש מצד לצד תוך כדי שאני צועק "אוי לא אוי לא" ומידי פעם גם לברוח מפגיעה של כדור פינג-פונג או בננה…

למחרת קמתי בבוקר, הסתכלתי על השמים והיה נדמה לי שהם כחולים עם איזה שני עננים לבנים משייטים דרך שמיכת הפיח שמכסה את העיר. נכנסתי לסניף למטייל לאינטרנט ואיפשהו המצב השתנה כי פתאום שמעתי רעמים וכשהסתכלתי החוצה היה מבול פסיכי. יצאתי החוצה ותהיתי מה לעשות ואז שמעתי שתי בחורות אומרות שהן רוצות לסוע ל-MBK, קניון זול שיש פה. שאלתי אם אפשר לחלוק איתן מונית ומצאתי את עצמי בבניין של שבע קומות לגובה וכמה רחובות לרוחב ולאורך, והכל מלא בדוכנים של כל דבר בעולם – בגדים, שעונים, מחשבים, פלאפונים, בדים, רהיטים… ידעתי שבני נמצא שם וחשבתי שאולי אני אמצא אותו עד שראיתי את הגודל של הדבר הזה והבנתי שאין סיכוי. מאחר ושופינג לא היה מתוכנן רק עברתי על פני הקומות השונות, הבנתי את הרעיון והמשכתי הלאה. נסעתי לצ'יינה-טאון שהיא בעצם גרסא של MBK אבל ברחוב החם והמסריח במקום במזגן. משם המשכתי לנהר ולקחתי WATER BUS לבודהה השוכב. 63 צעדים. זה האורך שלו. מרשים.
משם הליכה לא ארוכה החזירה אותי לקאוסאן. לא לפני שקניתי לי בדרך משהו שלתומי חשבתי שהוא לימונענע אבל התברר כברד אצות שאני לא אתפלא אם גם כמה תמנונים מצאו את דרכם פנימה…

עוד ערב ועוד יום עם בני ועכשיו אני מחכה לתפוס מונית לשדה תעופה, לפגוש שם את עומר (סופסוף!!!) ולטוס מהג'יפה הזאת לכיוון האיים.