-
- נימו וליידי דוג
והפעם נתחיל בחידה, סטייל בני גורן…
מיניבוס עמוס פרנגים ותיקים יוצא מפאי לכיוון צ'יאנג-ראי בשעה 20:00. משרד הנסיעות טוענים ששעת ההגעה היא 06:00. לפי הלונלי-פלאנט הנסיעה אמורה לארוך קצת פחות מתשע שעות. עם שתי עצירות 7-ELEVEN ועצירה אחת לפריקה בצ'יאנג-קונג ובהנחה שהמיניבוס שורד את פיתולי האימה שביציאה מפאי, האם המיניבוס יגיע ליעדו ובאיזו שעה?
תשובה:
בשעה 04:45 הודיע הנהג לי ולעומר, מוכי חוסר שינה ובחילה מהדרך המפותלת שהנהג החליט לעשות במהירות מופרזת שהגענו. הוא זרק אותנו בתחנת האוטובוסים הישנה בצ'יאנג-ראי ונעלם. אנחנו נותרנו המומים בין דוכני-אוכל, כמה נהגי טוקטוק עם המון חנויות סגורות מסביב והמון ג'וקים בין הרגליים. לרגע לא דמיינו שבעצם אנחנו מרחק יריקה ממרכז העיר… ביקשנו מנהג טוקטוק שיקח אותנו למלון המומלץ בלונלי-פלאנט. קצת צפונית למרחק העיר, הכי זול ובעיקר – כשהגענו לשם גילינו – לא הכי נקי ולא הכי סימפטי. שטפנו את עצמינו ונכנסנו למיטה למנוחת-ישרים. בבוקר החלטנו שאנחנו עוברים למקום שהוא יותר נעים ויותר קרוב לאירועים אחרים בעיר. לקחנו שוב טוקטוק שיקח אותנו להביא את התיקים למלון החדש והתחלנו את חוויית צ'יאנג-ראי מחדש.
שני דברים היינו צריכים לעשות – לראות אתרים בעיר ולהזמין טרק לאיזור צפון תאילנד. מתוך כמה אופציות בחרנו בטרק הליכה של שלושה ימים דרומית לצ'יאנג-ראי שאמור להגיע לכפרים פחות מתויירים בתאילנד. אחרי ההזמנה התפנינו לראות את האטרקציות של העיר – שני מקדשים ושוק הלילה. המקדש הראשון הוא המקדש הלבן, הבנייה התחילה ב-1997 – היה מגניב אחרי כל-כך הרבה מקדשי-עץ לראות פתאום מקדש סופר-מודרני שעדיין משמר את מסורת הבנייה הישנה. בין ציורי הגהנום במקדש הופיעו מיני הנאות החיים – תיירת משתזפת בביקיני, סופרמן, פלאפון, מטריקס ואפילו אסון התאומים קיבל אזכור לא מרומז בכלל.
המקדש השני היה בעל אופי קצת שונה – מקדש במערה בהר, ישן יותר, טחוב יותר. מרגיש פחות כמו אטרקציה תיירותית ויותר כמו מקום רדוף-רוחות.
בערב הלכנו לשוק הלילה שהיה השוקר הכי מוצלח בעינינו בתאילנד. הדוכנים בכל מקום נראים בדיוק אותו דבר, אבל האווירה כאן הייתה פחות דחוסה, פחות לחה, פחות דביקה ופשוט היה לנו נעים.
למחרת בבוקר יצאנו לטרק. בואו נגיד שהעובדה שלטרקים בניו-זילנד ולטרק הזה קוראים באותו שם היא מקרית בלבד. תיק קטן על הגב, מקלחת כל ערב, מדריך, מסאז'יסטיות שבאות לתקן את הגב השבור והרגליים התפוסות בערב… באמת טרק שיותר בא לחוות את הכפריים והמקומיים מאשר טרק התמודדות עם איתני הטבע כמו שהיה בניו-זילנד.
תמיד בסיפורי מזרח-רחוק שומעים על המדריך או הפורטר שהם זקנים וכולם בטוחים שהם ישברו אבל הם הרבה יותר בכושר מהמטיילים עצמם, גם אנחנו קילבנו סבא'לה בן 64 שידריך אותנו במשעולי הג'ונגל התאילנדי, רק שהסבאקלה שלנו באמת היה זקן, היה לו קשה ללכת ועומר סחב חלק מהצידה שלו כדי שלא נאלץ לסחוב את הסבא'לה בעצמינו. לסבא'לה קראו הומי ולאורך שלושה ימים הוא הוביל אותנו מכפר לכפר של שבטי אקה, ליסו, לאהו וכו' כשבדרך הוא מספר לנו קצת על החיים שלו, קצת על תאילנד ועל המלך, קצת על עבודת האגודה לשיפור איכות החיים של שבטי ההרים. קצת הבנו, קצת לא הבנו וקצת הבנו משהו שונה ממה שהומי התכוון שנבין. ללא ספק הייתה חווייה. לא בדיוק אסופות של בתי-עץ תקועים על הר ולא מחוברים לכלום, אלא פשוט כפרים נידחים שיש כביש שמגיע אליהם ויש בהם חשמל וגרים בהם אנשי שבטים. הטיול היה עשוי להיות קצת משעמם אבל למזלנו נפלנו על המיסה של יום ראשון בכנסייה של שבט אקה שאם לא היינו יודעים הייתה נראית כמו חבורה של בני-נוער שעושים ג'ם-סשן כי הם פשוט ישבו עם גיטרות ושרו שירים. האירוע השני שהיה לנו מזל ליפול עליו הוא פרידה של סטודנטים מתנדבים מאחד הכפרים – מה שהפך למסיבה רועשת שבזכותה יצא לנו גם לראות קצת תלבושות ובגדים מסורתיים של השבט ואפילו לרקוד יחד איתם, לשתות וויסקי תאילנדי ולאכול משהו שהוא לא סטיקי-רייס עם פרייד צ'יקן. אחרי שלושה ימים של סטיקי רייס ופרייד צ'יקן גם אני וגם עומר לא רצינו לראות עוד אורז לפחות לכמה חודשים, אז שמחנו שבמסיבת הפרידה האכילו אותנו במרק נודלס. הבעייה הייתה שהוא היה חום ונכחו בו יותר מידי מרכיבים שלא הצלחנו לזהות, אז אכלנו את הנודלס כשאנחנו משתדלים לא להכניס שומדבר אחר לפה, אמרנו יפה תודה וחייכנו. הערב המשיך כשאנחנו צופים בחבורה של סטודנטים בני 20-22 שמתנהגים כמו במסיבת כיתה של כיתה ו', כולל לשיר את הלהיט – "אבטיח, בננה, ליצ'י, רמבוטן".
למחרת בצהריים שבנו לצ'יאנג-ראי והיינו צריכים להחליט אם לסוע ישירות לבנגקוק או לעצור שוב בצ'יאנג-מאי כדי לראות את דואי סו-טפ שהוא מקדש וארמון הקיץ של המלך על הר ליד העיר. בחרנו באופציה האתגרית שהיא לסוע בבוקר לצ'יאנג-מאי, לשכור טוסטוס ולטפס על דואי סו-טפ ולחזור בערב בזמן לאוטובוס הלילי לבנגקוק. חזינו שהאופציה הזו לא תהיה קלה, אבל לא חזינו שגם יהיה לנו פנצ'ר בטוסטוס מה שידרוש גרירה עם טוקטוק, תיקון ועוד מיני עיסוקים לא נעימים. לא היה קל, אבל היה שווה. חזרנו בזמן לאוטובוס לכורסאות מחלקת VIP ואפילו הצלחנו לישון את הדרך לבנגקוק.
עוד מראש החלטנו לא לחזור לקאו-סאן בבנגקוק אלא לישון באיזור קצת פחות מפוייח ומתוייר. החזרה לבנגקוק הייתה לי הרבה יותר קלה – פתאום אפילו שיטוט בקאו-סאן היה עבורי חווייה נעימה. עומר לעומת זאת היה פחות משועשע מהטמפרטורה ומאחוזי הלחות ולכן רוב הסיורים שלנו בבנגקוק היו במתכונת 10-30. 10 דקות הליכה ו-30 דקות מנוחה בצל והתאוששות. ה-SIGHT SEEING כלל את ארמון המלך ואת מקדש הבודהה השוכב ואז – גילינו את SIAM PARAGON. או – הבית השני שלנו בבנגקוק, איפה שיש מזגן והסחורה שמוכרים היא לא גנובה ולא מזוייפת. אז כדי לברוח מהחום הגדול בילינו את רוב שלושת הימים בקניון, עם גיחות קטנות לקניונים אחרים שלא חסרים בבנגקוק, כל אחד מהם בגודל של עיר שלמה בפני-עצמו. אבל גם זכרנו להיות תיירים טובים וללכת לעוד אטרקציות כמו בר בקומה ה-60 של מלון, מקדש הבולבולים וכמובן הופעה של ליידי-בויז. ואחרי ההופעה הלכנו למועדון גייז בנגקוקי. את טענותי על הומואים בעולם כבר שמעתם. אבל כאן נוסף לזה גם האפקט התאילנדי. כמו שתאילנד מלאה בבחורות תאילנדיות תלויות על זקנים אירופאים, ככה גם הילדים התאילנדים תלויים על זקנים אירופאים. לנו זה היה קצת יותר מידי ואחרי שהבנו את התמונה הכללית בחרנו לחתוך למלון ולהמנע מהמוני ילדודס תאילנדים לתלות תקווה בזה שנקח אותם לעולמות רחוקים…
את הערב האחרון שלי בבנגקוק העברנו בארוחת סושי (שמונה מנות, שני בקבוקי סאקה – 160 ש"ח…) ואחריה בסרט מפלצות נגד חייזרים ב-IMAX.
למחרת מטוס לקח אותי ליעד הבא – כפר נידח בלב מדבר. כאן אני ישן אצל משפחה מקומית ולומד את מנהגי המקומיים ממקור ראשון.
יש עוד פרק, דפדפו קדימה:)
