חצי שנה.
אוסטרליה נראית לי רחוקה. ניו זילנד נראית לי מאוד רחוקה. הונג קונג נראית לי ממש ממש רחוקה.
הפרידה מהמשפחה בשדה התעופה נראית לי כאילו הייתה אתמול.
אני נזכר בעצמי יושב על מדרגות המסגד בהונג-קונג עם מפת העיר, מפענח לאט-לאט את העיר. אני חושב על כל הפעמים בהן הגעתי למקום חדש עם מפה חדשה ואיך לאט-לאט זה נעשה יותר קל. האתגר האמיתי הן המפות של האופי של המקום שנמצאים בו, המפות של השפה, של המנהגים, של החיים.
חצי שנה.
13 טיסות.
11 ספרים.
4 ארצות, 8 מדינות.
7 אזורי זמן.
אלפי קילומטרים ברגל, רכב, אוטובוס, רכבת, טוסטוס, אופניים, אונייה, סירה ורפסודה.
ראיתי נופים, הכרתי אנשים, חוויתי תרבות שונה, נכחתי באירועים, עברתי ביער, במדבר, בג'ונגל ובים. מכולם התרגשתי, התפעלתי, התנשאתי והתנסיתי, הכרתי, אהבתי ובעיקר למדתי להעריך את מה שהשארתי מאחור.
הכי התגעגעתי לתחושת היציבות. לדעת שיש לי את המיטה שלי. לדעת שהמשפחה שלי קרובה. לדעת שעומר קרוב.
לא גיליתי את עצמי, בעיקר כי לא נסעתי בשביל לחפש את עצמי. ידעתי מי אני כבר קודם ולמדתי להתמודד עם החסרונות של זה בלי צורך להשתנות.
קצת אחרי שהטיסה שלי מהארץ המריאה התחלתי לחשוב על היעד הבא. לא לקח לי הרבה זמן להבין… מאצ'ו-פיצ'ו – here i come!
אני בן 26 וחודש. חזרתי אתמול לארץ. לפני שנסעתי שוקרון מהצבא טבע בפני את המושג – "מריו מהבהב". במשך שבוע אחרי החזרה מהטיול אתה מריו מהבהב. כמו במשחק סופר-מריו – כשהוא מהבהב הוא יכול לעשות שטויות ומצופה שיסלחו לו על זה.
מבקש את סליחתכם מראש…
תמונות:
http://www.facebook.com/album.php?aid=251987&id=729280703&l=2f6cf2058f
http://www.facebook.com/album.php?aid=251998&id=729280703&l=33e2579a53
