take the weather with you

כבר כשיצאתי מהמטוס בבריסביין עלה לי חיוך על הפנים. כאילו כל השבוע האחרון והרטוב נמחק ואני מסתכל קדימה על שמש חמימה וכיף. ההוסטל שישנתי בו הוא אולי לא המקום הכי יפה שהייתי בו, אבל הוא זול ממש ונמצא ב-WEST END, שזה עשר דקות ממרכז העיר וזו שכונה מגניבה כזו שעד לא מזמן הייתה שכונת-עוני והמחירים הנמוכים משכו מלא סטודנטים לגור שם מה שהפך את האיזור לצעיר ומלא חיים. התאהבתי בעיר בשנייה! בערב יצאתי למסיבה, שזה קטע שעוד קשה לי לעכל.. המקום סבבה, ארבע רחבות, אותו שטאנץ חוזר – מוסיקה קצבית ומלא הומואים דחוסים אחד על השני. אבל משהו מוזר בחוקים כאן באוסטרליה… לא רק שאסור לעשן במקומות ציבוריים, אסור לתת שירות במקומות שבהם מותר לעשן. כלומר למסעדה יש איזור עישון שאסור לקחת אליו לא אוכל ולא שתייה, אלא רק ללכת לעשן ולחזור. במועדון יש איזורי עישון בהם כמובן אסור לשתות, אסור לעשן איפה שמותר לשתות וגם אסור לשתות על רחבת הריקודים. כלומר – תבחר מה בא לך לעשות כרגע – או שאתה שותה, או שאתה רוקד, או שאתה מעשן. זה בחיים לא היה עובד בתל-אביב… בכל מקרה למחרת בבוקר התעוררתי אחרי שלוש שעות שינה מרוב חום ורעש. גירדתי את עצמי מהמיטה ויצאתי לבראנץ' ב-SOUTH END. התיישבתי במקום שהיה נראה לי שהאנשים בו הכי מגניבים והזמנתי AUSSIE BREAKFAST, שכוללת שתי ביצים (עין), שני טוסטים, עגבנייה צלויה, פטריות, בייקון, לביבות ונקניקיות. כל הדברים שתמיד אני תוהה איך אירופאים מצליחים לדחוף על הבוקר אצלי בצלחת. ונעלמו כאילו לא היו מעולם כעבור עשרים דקות בערך. מאחר והיה יום ראשון חמים ושמשי החלטתי שהדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לרבוץ והמקום הכי טוב לרבוץ בו הוא ה-BEACH. באמצע העיר יש פארק ענק ובאמצע הפארק יש בריכה עם חוף ים מלאכותי. כל העולם ואשתו היו שם ועדיין האווירה הייתה נעימה. זה מה שאני אוהב בעיר הזאת – זו עיר, לא ענקית אבל עיר ועדיין היא אפופה חמימות ונעימות של עיירה קטנה. אולי זה הזמן להסביר שמרכז העיר תחום בעיקול של נהר, הרחוב המרכזי נקרא QUEEN STREET, מקבילות לו כל המלכות – אן, שרלוט, מרי, אליזבת ובקצה יש רחוב קטן שנקרא הרשל. אותי זה הצחיק. הישיבה בשמש גרמה לי להצטער על זה שדילגתי על חלק די גדול ומעניין של החוף המזרחי והתחלתי לחשוב מה אני עושה הלאה… אין לי מה למהר דרומה כי אין טעם להגיע לסידני מוקדם מידי. החלטתי לחזור קצת אחורה לנוסה. למזלי GREYHOUND היו נדיבים ומבינים מספיק כדי לתת לי את הנסיעה הזו בחינם בגלל הכבישים החסומים שמנעו ממני להמשיך במסלול המקורי. אז עליתי לנוסה, שזו באמת עיירת נופש. אבל בקלאסה. זו עיירת נופש שעשירים השתלטו עליה ויש בה מלא מלונות יוקרה וחנויות בוטיק. החופים והפארק הם עדיין חינם ולכן נשים מבוגרות מנותחות-אף עם שמלות מינימאליות ונעלי-עקב חולקות את המדרכה עם בקפקרס בכפכפים וגופיית-סבא. ביום הראשון בנוסה הלכתי לטיול בפארק הלאומי, זו מן שמורת טבע שם חופים ויער עם מסלולי הליכה ביניהם. הפעם הלכתי ביער, בלי להרטב ואפילו הצלחתי לראות את הנוף… התיישבתי בחוף אלכסנדריה. בגלל שלוקח בערך שעתיים הליכה להגיע אליו הוא די ריק ובגלל שמתברר שהוא חוף נודיסטים אז גם האנשים שכבר מגיעים לשם יושבים בכל מיני מקומות מסתור מאחורה. היה לי חוף שלם, רק בשבילי – לשבת ולהצלות בשמש האוסטרלית שלא מרחמת… בערב בדקתי את מצבי הכלכלי כדי לגלות שהתקציב השבועי שלי נעלם כל שבוע הרבה לפני שהשבוע נגמר. החלטתי להתחיל להקפיד יותר ובאותה נשימה נכנסתי לחנות של HUGO BOSS וקניתי טי-שירט ב-50$. זה קצת יקר, אבל זה היה בסייל 50%, מה – לא לקנות??? למחרת תכננתי לראות מה יש לעיר להציע ואז ללכת לרבוץ שוב בחוף. טיפות של גשם שינו את תכניותי… נכנסתי לקולנוע לראות את אוסטרליה. אחלה סרט, קצת ארוך אבל טוב. בעיקר מצחיק לראות את אוסטרליה באוסטרליה:) אחרי שלוש וחצי שעות ומכל פופקורן גדול שבלסתי לגמרי בעצמי יצאתי החוצה לגלות שהיום התבהר ובכל-זאת אפשר לשבת קצת בחוף ולהנות מהשעות האחרונות שלי בנוסה. הגשם של הערב ושל יום המחרת הבהירו לי שמזל שברחתי דרומה, הפסדתי דברים שאני אצטרך להשלים בטיול אחר, אבל לפחות אני יבש ושמח ולא מעמיד פנים שאני נהנה ורטוב. ועכשיו אני חזרה בבריסביין, לסוף-שבוע ארוך-ארוך, שישי עד שלישי. אחרי שעשיתי את ה-OUTSIDE ACTIVITIES בפעם הקודמת שזה הפארק והגנים הבוטניים, הפעם כבר הלכתי לסיבוב בגלרייה לאומנות ובגלרייה לאומנות מודרנית, אתמול הלכתי למסיבת רבע-גמר בחירת איש השנה של QUEENSTOWN שהתברר כאירוע די מביך שבו ארבעה גברים עולים לבמה בתחתונים ומפגינים יכולות כוראוגרפיות של גנון. מילא, שניים מהם היו באמת שווים את ההשקעה שבלהסתכל אבל השניים האחרים נראו כמו ילדים בני 15 שעוד לא איבדו את ה-BABY FAT שלהם. אני לא יודע איך זה נגמר כי ברחתי לעשן בחוץ… והתכניות? מסיבה היום, בראנץ' מחר בבוקר ומסיבה בערב ועוד תערוכה בגלרייה לאומנות מודרנית שפספסתי ואיזו גלריית-צילום שראיתי במקרה ברחוב ואני רוצה לראות מה יש בה. הבטחתי אופטימי? קיימתי:)

וכמובן – תמונות

http://www.facebook.com/album.php?aid=218563&id=729280703&l=24c4a

לברוח מהציקלון

אזהרה אזהרה!!!
פרק מרמור. אם אתם לא חובבי מרמור אנא דלגו לפרק הבא.

אז במסגרת ההחלטות לשנה החדשה שהזכרתי בפרק הקודם, תכננתי לעזוב את קרנס ב-1/2, רק לא תכננתי שזו תהיה בריחה ולא תכננתי שזה ירגיש כל-כך רע. אבל נחזור רגע אחורה… אחרי יומיים עם הבנות, היה לי סוף-שבוע בקרנס, הגשם הלך והחמיר. זה לא הפריע לתכניות שלי בינתיים, להסתובב בעיר בגשם זה לא כל-כך רע וגם אחד הדברים האהובים עלי. בנקורה הזו אני חייב לקחת בחזרה משהו שאמרתי, פעמיים כתבתי שכל ההומואים בעולם הם אותו דבר. זה כנראה נכון על מקומות גדולים, אבל גיי-בר בקרנס מרגיש יותר כמו גיי-בר בכפר אדומים. בין מציצנים לסטרייטים שלא רצו להדחק עם כל התיירים, אפשר למצוא גם כמה הומואים, כולם מכירים את כולם, כולם שכבו עם כולם. יותר מרגיש כמו מסיבת כיתה שבה אתה נמנע מלהביך את עצמך כי אתה יודע שמחר בבוקר תראה את האנשים האלה כשאתה בהכרה… למחרת הגשם הפך לבלתי-נסבל, הלכתי בחוץ בחולצה קצרה, מכנסיים קצרים וכפכפים ומבול מטורף שטף את הרחובות. אפשר היה לשחות על הכביש. ואז – הגיע היום לעזוב את קרנס. הזמנתי אוטובוס ל-1000 בבוקר. התעוררתי ב-1015. הודעתי לקבלה שאני מתנצל שלא עשיתי צ'ק-אאוט ושאני מייד אבוא כדי לשלם ללילה נוסף. קפצתי לתחנת אוטובוס כדי לשמוע מהגברת שעובדת שם שכדאי לי למהר לצאת מקרנס לפני שהציקלון יגיע כי ברגע שהוא יפגע בעיר, אי-אפשר לדעת מתי הכבישים יפתחו. היא אמרה לי שיש אוטובוס נוסף שיוצא ממש עוד שעה ושאין לה בעייה לשנות את ההזמנה שלי… רצתי להוסטל, אספתי את הדברים שלי וברחתי. בלי צ'ק-אאוט, בלי לילה נוסף. האוטובוס שהיה אמור לצאת ב-1300, יצא בסוף ב-1430 למסע בן שש שעות שהתארך עוד ועוד בגלל הגשם. כשהגענו ל-TOWNSVILLE כבר היה 2100. כל הקבלות סגורות ובמקום היחיד שענו לי היה חדר ב-70$ ללילה… למזלי נתקעתי באותה סיטואציה עם עוד שתי בחורות – אמריקאית ושוויצרית. יחד מצאנו את המקום היחיד באוסטרליה שהקבלה שלו עוד פתוחה בשעה כזו וגם יש לו מקום לשלושה אנשים במחיר סביר. למחרת עברתי להוסטל זול יותר כשהתכנית הייתה לחכות למזג-אוויר יפה כדי לשוט למגנטיק איילנד. מה שלא ידעתי זה שהציקלון פסח על קרנס ופגע דרומה יותר – בטאונסוויל!!! לאט לאט הבנתי שאין טעם לחכות למזג-אוויר טוב, צריך רק לחכות שהכבישים יפתחו ולברוח! וככה נתקעתי בטאונסוויל. ההוסטל שלי נראה יותר כמו שיכון עמידר בבת-ים מאשר כמו הוסטל, כולל הערסים שיושבים על הברזלים ומחכים להזדמנות לעשות בלגאן. בקרנס למדתי את הכינוי – BOGANS שזה הגרסא האוסטרלית לרדנק האמריקאי. בטאונסוויל הבנתי למה הכוונה… ביום הראשון בעיר כבר ראיתי את כל מה שיש לה להציע, שזה CASTLE HILL, גבעה קטנה באמצע העיר ממנה אפשר לראות את העיר ואת החופים המקיפים אותה. טיפסתי לשם ברגל ובדיוק כשהגעתי למעלה התחיל לרדת גשם. אין בעייה – פתחתי מטרייה. ובדיוק בשנייה שפתחתי אותה הרוח שברה אותה לגמרי… תפסתי טרמפ עם זוג בריטים חזרה לעיר. למזלי נתקעתי במקום הזה (שמעתה יכונה המקום הנורא ביותר בעולם כולו) עם נוף ומשיח. משיח הוא חבר של אלון שטייל איתי בניו-זילנד ונוף היא חברה של משיח. אם לא הם כנראה הייתי שוכב שבוע במיטה ובוכה. יחד העברנו את ארבעת הימים בעיקר ברחמים עצמיים. כדי לפצות את עצמינו התפנקנו בקפה, כדי לברוח מהגשם הלכנו לקולנוע (בולט – אחלה סרט!!!). אחרי יותר מידי זמן הגיע הבוקר שבו אמרו לנו – "היום האוטובוסים יסעו דרומה". נרגש עד מאוד הגעתי לתחנה. רבע שעה אחרי שהאוטובוס היה אמור לצאת, הגיעה דודה נחמדה להודיע לנו שבכל-זאת לא פתחו את הכבישים ושאין אוטובוסים גם היום. מאחר וכבר הייתי בתחנה שהיא גם הנמל ממנו יוצאים למגנטיק איילנד, החלטתי לעלות על מעבורת ולהעביר את שארית הזמן במקום שהוא אולי קצת יותר נחמד מטאונסוויל. מגנטיק איילנד זה מקום מדהים! ביום שהגעתי תכננתי לשכור טוסטוס אבל החנות כבר היית סגורה. מזל כי למחרת חזר המבול. החלטתי שזה לא יהרוס לי את החוויה, לבשתי בגד-ים ויצאתי לסייר באי. אחרי שש שעות הליכה ביער כשגשם לא מפסיק לרדת הגעתי לכמה מסקנות: 1. יש משהו כיף בללכת ביער כשיורד גשם. יש ריחות מיוחדים והחיות עושות רעשים נעימים. 2. צריך לחזור לכאן מתישהו כשיש מזג-אוויר טוב כדי לראות את הנוף ולא רק את היער… 3. השילוב של .להיות רטוב ברוח לאורך זמן תמיד עובד – כאב גרון! בהיעדר מרק עוף של אמא או של עומר, הלכתי על תרופת הסבתא השנייה שאני מכיר – תה עם עוגיות וסיגריה. בערב ביררתי מה מצב הכבישים ואם יש סיכוי לעלות על אוטובוס למחרת. התשובה שקיבלתי היא שלילי ועם צפי לציקלון נוסף שאמור להגיע. החלטה ברורה ומיידית – הטיסה הקרובה לבריסביין! כל שנותר לי לעשות הוא לקום בבוקר, לחבק קואלה ולהגיע לשדה-התעופה.

תזכורת תזכורת!!!
אם הגעתם עד פה אולי כבר שכחתם שיש עוד פרק, אופטימי:)
דלגו נא לפרק הבא

Finding Nemo – part1

!
את הערב האחרון ב-CHCH העברתי בארוחה מפנקת עם אלון ונועם לפרידה (בינתיים…) למחרת השכמנו בבוקר ועשינו את טקס הפרידה המרגשת עם חיבוקים ונשיקות בשדה התעופה. באיזור הצהריים כבר הייתי שוב באוקלנד שם זכיתי לאירוח מפנק בביתם של איאן וקרוליין ולטיול באיזור אוקלנד לאיזורים שתיירים פחות מגיעים אליהם. אחד מהם הוא חוף KAREKARE. חנינו את האוטו, קרוליין יצאה ממנו ובניגוד לרושם הראשוני המבוגר, חלצה נעליים והתחילה ללכת איתי בזרם לכיוון החוף. בדרך היא סיפרה לי שזה היה סט הצילומים של סרט שאני בטח לא מכיר שנקרא "הפנסתר".
"לא מכיר?", היא לא יודעת עם מי יש לה עסק. היה די מרגש. עבורי הרבה יותר מרגש מאשר סטים של שר הטבעות…
אחרי שנת לילה מקוצרת וטיסה הייתי בסידני. עם 12 שעות לבזבז בעיר לא הייתה לי שום כוונה להתקע בשדה אז יצאתי לגלות את העיר. ובעיקר – לראות את בית האופרה, שזה חלק די משמעותי בחלום הטיול שלי, (עוד לא הזמנתי כרטיסים למדאם בטרפליי, אבל כבר בדקתי וזה באמת מציג!!!) ופשוט ענה על כל ציפייה שהייתה לי. זו הרגשה מדהימה לחכות למשהו הרבה זמן ושהוא באמת שווה את זה בסוף. לא תמיד זה ככה, אבל כשזה קורה – זה הכי טוב שיש…
בערב הגעתי לקרנס לחטוף את שוק חיי. אחרי חודשיים של קיטורים על הקיץ הניו-זילנדי שהוא בעצם חורף, קיבלתי קיץ לפנים!!! כמעט 40 מעלות ותשעים אחוז לחות… תענוג!
ורק בבוקר גיליתי למה אנשים מתכוונים כשאומרים 'העונה הרטובה'. נוסף על החום והלחות גם יורד גשם. אבל אני, אחרי הגשם שאכלתי בניו-זילנד לא מפחד משום גשם. יצאתי לסיבוב ברחבי העיר.
קרנס היא עיר מגניבה, סוג של אילת כזה. עיר נופש. ים, מסעדות, ברים, מועדונים… וככזאת – אין לי הרבה מה לעשות בה. מי שלא גולש ולא הולך למסיבות של סטרייטים עלול להשתעמם… עוד בעייה עם העיר היא הגולשים עצמם. חטובים, חלקים, בהירי שיער ועם עיניים תואמות, גבוהים ובעיקר – סטרייטים להחריד! קצת מרגיש כמו להיות בחנות שוקולד בזמן דיאטה, אבל יותר גרוע.

אנקדוטה – בניו-זילנד היו לנו כל מיני כינויים לאנשים שפגשנו בדרך. למשל – "זה עם הכובע" או "המומינים" או "הבובלילים" או "איכס".
במהלך הסיור שלי לאורך שלושת הרחובות של קרנס פגשתי שתי בחורות ישראליות וישר התחלתי במסורת הכינויים, להלן – שולה ורולה מהבולה. הן סיפרו לי שהן מתכננות לשכור רכב ולסוע מקרנס צפונה ל-CAPE TRIBULATION. השיחה הזו הכניסה אותי ליומיים נסיעה ב-GETZ אדומה כשרולה מהבולה נוהגת ושולה מהבולה מנווטת. אפשר להגיד שקצת חששתי לחיי כמה פעמים במהלך היומיים האלה (ואפשר להגיד שפחדתי פחד מוות!) אבל – היה שווה את זה. סיור לקייפ טריב עולה באיזור 150$ ליום אחד ואני זכיתי ביום טיול בקייפ וגם בסיור מפלים מערבית לקרנס ביום למחרת וכל זה בהרבה פחות כסף… אז נכון, הייתי צריך לסבול משפטים כמו "זלמה, לאן תלכי?" ו"גם ניו-זילנד זה טרופי וטרופיות לא משתנה…" אבל רכבתי על הגל. הרגשתי כמו במערכון של רבקה מיכאלי עם עינת מגן-שבו באחד העם1, רק שאילנית הבינה שרבקה צוחקת עליה לעומת שולה ורולה שלא ממש הבינו שאני עושה מהן קרקס. הרגשתי יותר ויותר סנוב עם כל דקה שעברה.
ביום הראשון חזרנו לישון בהוסטל שהן ישנו בו, הן אמרו שטליה עוד ישנה שם אז יהיה מגניב לבלות איתה את הלילה. "איזו טליה?" שאלתי לתומי ולהפתעתי נעניתי – "טליה קידר". גירדתי קצת בראש וניסיתי להזכר מאיפה השם מוכר לי. נאדא! רק בערב כשמצאתי את עצמי פנים מול פנים עם טליה קידר הבנתי מאיפה אנחנו מכירים. וכך נוצר לו מפגש פסגה מספר שלוש – אני ואחראית כ"א 9X0 מהטכני. קסום!
אחרי הפרידה מהבנות התפניתי לארגן את היום הבא שהוא עוד חלק מהיעדים שלי באוסטרליה – לחפש את נימו! יום שלם של הפלגה ושנורקלינג ב-GREAT BARRIER REEF. אמנם לא ראיתי CLOWNFISH, אבל בהחלט ראיתי מאיפה דיסני מצאו את הרעיונות לסרט… גם שנורקל זה מגניב. מרגיש קצת כמו לעוף. אני צף לי מעל עולם שלם של חיים שמתנהלים שם למטה, ממש כמו שציפור רואה אותנו…

בקיצור – כיף לי! אני עוד מתרגל לרעיון של לטייל לבד, של באמת לסחוב את כל החיים על הגב ולא באוטו, של לחיות במקום שהוא הרבה יותר יקר ממה שהתרגלתי עד עכשיו, אבל גם להתרגל זה חלק מהכיף.

אמנם עבר כבר חודש, אבל במסגרת ההחלטות של השנה החדשה החלטתי שתי החלטות:
1. אני לא עוצר בכל עיר תיירותית בדרך אלא רק במקומות שמעניינים אותי ומרשה לעצמי להתקע יותר זמן באותו מקום.
2. אני לא עוצר בסידני. עוד 40$ לוקחים אותי מסידני למלבורן ועכשיו אני רק צריך להחליט איך אני מגיע גם לאליס-ספרינגס כדי להגשים את חלום המדבר האוסטרלי המקורי – לטפס על קינגס קניון על דראג

יוצאים יוצאים ב-CHCH

אז עומס האירועים שלנו די הוריד הילוך. מאז הפעם האחרונה שכתבתי, היה לנו עוד ערב אחד בדנידין, שם אני ואלון יצאנו למקום שהרגיש כמו מסיבת בת-מצווה. מלא בחורילות שמנמנות, עטויות בשמלות מנצנצות ומחשוף מקסימאלי שנראו כאילו זו הפעם הראשונה שהן יוצאות מהבית אחרי שהשמש שוקעת. לי הן הזכירו בעיקר את ההיפופוטמיות מהסרט פנטזיה של דיסני, ואילו הדורמן התעקש שהוא לא נותן לאנשים מתחת לגיל 18 להכנס… לא התווכחתי איתו.
למחרת יצאנו מהבקפקר שנמצא שני רחובות ממרכז העיר, אבל בעלייה של בערך 90 מעלות. כל צעידה מהעיר לבקפקר הרגישה יותר כמו צעידה בטרק מאשר כמו חזרה הביתה. היינו צריכים לנוח מהדרך למנוחה. בכל אופן עזבנו את הבקפקר והלכנו לראות את הרחוב הכי תלול בעולם, לפי ספר השיאים של גינס. כל הבכי שלנו על כמה קשה לעלות לבקפקר נגמר. לעלות את BALDWIN ST זה פשוט סיוט!!!
משם נסענו ל-OTAGO PENINSULA שזה חצי אי מדהים שמשקיף על דנידין ומספק כמה אטרקציות תיירותיות בעצמו. שם ראינו אלבטרוסים, נופים והכי חשוב – פינגווינים!!!
קודם כל הלכנו לחוף שהוא שמורה של פינגווינים צהובי-עיניים. הליכה על החוף, בין כלבי-ים עד למסתור שם יושבים ומחכים שבין הערביים יצאו הפינגווינים מהמים ויעלו לקינים שלהם. חשוב להצטייד בביגוד חם, כפכפים להליכה על החוף ובעיקר – מלא מלא סבלנות כי עד שהקקות הקטנים יוצאים באמת מהמים לוקח שנים. אבל שווה כל רגע של המתנה. פתאום הם מתגלים על צלע ההר שמולנו מתנודדים מצד לצד כלפי העלייה, זו פשוט חיה אדירה. התחנה הבאה הייתה חוץ אחר שהוא השמורה של הפינגווינים הכחולים. אותו טריק – מלא סבלנות, בסוף הם באים. אבל בהבדל אחד – לא צריך להסתתר מהם. הם פשוט עוברים לאנשים בין הרגליים ועולים מהמים לקן. אתם תצטרכו להאמין לקטע הזה כי כבר היה חשוך מידי בשביל תמונות.
למחרת אני הלכתי למוזיאון אוטגו, שהטארקציה הגדולה שיש בו כרגע היא חיקוי של יער-גשם עם מלא מלא פרפרים. זו חווייה מגניבה להיות בחדר ענק שבכל מקום מתעופפים בו יצורים צבעוניים מדהימים באדום, כחול, כתום, ירוק ועוד ועוד, אבל אחרי כמה שניות הבנתי שלא משנה כמה הם יפים, הם עדיין ג'וקים בעיני, ואחרי כמה דקות של לנסות להמנע מנחיתה של אחד היצורים האלה על הכתף שלי פרשתי.
היעד הבא אחרי דנידין היא העיר TWIZEL. שוב חזרנו למודל עיירה שכוחת-אל שהסיבה היחידה לקיומה היא הקרבה למוקד עניין תיירותי. עבורי הייתה TWIZEL גם הזירה למפגש הפסגה של קממב"ר ו' – דן אילון פוגש את עידו בירגר בניו-זילנד!!! העברנו יחד ערב רווי אלכוהול, העברנו חוויות וחילקנו המלצות. למחרת הגענו ליעד האמיתי – MT COOK. לצערנו האישה במרכז המבקרים אמרה שהיא לא הייתה מעודדת אותנו לעשות את הטיפוס באותו יום וזאת כי מזג-האוויר קצת מסוכן. שפופי-גב ומבואים קלות החלטנו להצפין עוד עד ל-CHRISTCHURCH להעביר שם יומיים ואז לחזור אחורה לזמן בו אמור להיות מזג-אוויר טוב יותר. (למרות שאחרי חודשיים בניו-זילנד אנחנו כבר יודעים לא להאמין אפילו לתחזית של חמש דקות קדימה…)
אז הגענו לכרייסטצ'רצ'. תמיד ידעתי שקיווים אוהבים לקצר דברים, אבל לראות שלט ברחוב שכתוב בו – CHCH HOSPITAL היה קצת מוגזם. אז החלטתי שאם ככה מכוונים לבי"ח, אני יכול להרשות לעצמי להתחיל להתייחס לעיר הזו כאל CHCH. איפשהו בדרך הבנו שזו הפעם הראשונה מאז שאנחנו בניו-זילנד שאנחנו בשבת בערב (הערב העמוס של השבוע) בעיר גדולה! עד עכשיו תמיד בסופי-שבוע היינו או בטרק או בטיז-אי-נאבי. מלאי התרגשות הכרזנו על יציאה-יציאה. שהיא להבדיל מסתם יציאה הרבה יותר משמעותית. התלבשנו יפה, התבשמנו ויצאנו לעיר. את תחילת הערב העברתי עם אלון ונועם ב-SHOOTERS. בחורות זנותיות ובחורים מזילי-ריר, מוסיקה בינונית ואלכוהול יקר. אבל מה שיש לי להגיד מאוד לטובה זה שכנראה זה המקום בו ראיתי ריכוז הכי גדול של אנשים בניו-זילנד. בשום מקום עד עכשיו לא ראיתי כל-כך הרבה אנשים במקום אחד. אחרי שמיציתי את העניין בסטרייטים, הלכתי למועדון גייז. כולי התרגשות מזה שיש בכלל דבר כזה באי הדרומי של ניו-זילנד, הגעתי למקום כדי לגלות משהו שכבר כתבתי בבלוג הזה בעבר. מי שרוצה לדפדף לפרקים על הונג-קונג ולמצוא שם את התיאור שלי על מסיבת גייז. בקיצור – הומואים בכל מקום בעולם הם אותו דבר. שים אותם במקום אפלולי, שים מוסיקה פופית ברקע, תמכור להם אלכוהול במחירים מופקעים – התגובה תהיה אותה תגובה גם בישראל, גם בארה"ב, גם באמסטרדם ו… כך מסתבר, גם בחציו הדרומי של כדור-הארץ. עדיין הייתי מאוד מרוצה מזה שיש חיים גם אחרי כל-כך הרבה זמן שראיתי בעיקר כבשים ותיירים.
אחרי יומיים ב-CHCH חזרנו לכיוון MT COOK. הפנטזיה הייתה לעשות מזה טרק פינוק. מאחר ומדובר בשלוש שעות טיפוס, שינה ושלוש שעות ירידה מההר חשבנו שנאחנו יכולים לפנק את עצמינו בארוחה טובה לערב, טים-טאם עם הזריחה בבוקר ולקחת איתנו קורנפלקס וחלב. הבעייה עם עיירות קטנות ושכוחות-אל היא שאין בהן סופר. ואם אין בשר טחון, גם אין בולונז, אז הסתפקנו שוב בפסטה עם רוטב מוכן. אני תכננתי לסחוב איתי כמה בקבוקי בירה כדי שהטעם של הפסטה לא יהיה הדבר החשוב… אבל התכניות המשיכו להשתבש. כשבאנו להזמין מקום בבקתה, אמרו לנו שהיא מלאה הלילה, אבל אנחנו יכולים לקחת איתנו אוהל ולעשות קמפינג. וככה העמסנו עלינו גם אוהל וויתרנו על בירות ועל חלב. הטיפוס – אחד הקשים שעברנו. תלול בערך כמו רחוב בולדווין, כנראה קצת יותר… הנוף מלמעלה מדהים – עומדים בקצה ההר מוקפים בפסגות מושלגות. אבל אין ספק שהרגע הכי שווה היה לקום בחמש בבוקר כדי לתפוס את הזריחה. איך השמש צובעת לאט-לאט את השמיים בצבעים חמים וזרחניים ואז לראות את הקרניים שלה מבצבצות בין ההרים ואז  היא אוספת את כל הצבע מהשמיים ומשאירה אותם כחולים ורק היא ממשיכה לבעור.
חשובה לא פחות היא העובדה שבסופו של דבר היה לנו מקום בבקתה, אז גם לא קפאנו למוות בלילה, גם שילמנו רק מחיר של קמפינג וגם נחסך ממני הנגאובר למחרת בירידה…
אחרי הירידה שהייתה לא פחות קשה מהעלייה נכנסנו לאוטו ונסענו חזרה ל-CHCH.
עכשיו כל שנשאר לי הוא לארגן דברים לקראת הטיסה, להגיע בזמן לשדה ולהפרד מהנוף המטורף ומהטבע האינסופי. לצאת לדרך לכיוון טיול מסוג קצת שונה…
אז מצד אחד אני קצת עצוב לעזוב את המוכר והנוח ומצד שני אני מצפה לחווייה שעוד צפויה להגיע.

 

וכרגיל – תמונות http://www.facebook.com/album.php?aid=208884&l=eac97&id=729280703

פיופיוטהי, גן עדן, הרואה ואינו נראה, לידיה והבלוף הגדול שבסוף העולם

dan models coke n cookies

אז העדכון האחרון היה ממש שנייה לפני היציאה לדרך למילפורד. התכנון שלנו היה בכלל לא להזיע ביום הראשון כי יש בו סה"כ שעה הליכה. החלפת גלגל על הבוקר שינתה לנו את התכנית הזו, אבל הדבר החשוב הוא שהגענו לטרק שמחים ושלמים. הטרק מתחיל בקרוז קצר של שעה וחצי שבו הקפטן סיפר לנו שחוץ מזה שהמילפורד הוא הטרק הכי יפה בעולם, הוא גם הכי רטוב בעולם. בכלל, התחזית שלנו לארבעת הימים הייתה… לא ממש אופטימית. גשם קל ביום הראשון, מבול ביום השני, מבול ביום השלישי ונחלש ביום הרביעי קצת אחרי שאנחנו כבר אמורים לסיים את הטרק. אבל איך אומרים בניו-זילנד – תחזית מדוייקת אפשר לתת רק חמש דקות קדימה. ולמזלינו כך היה. ביום הראשון והשני נשארנו יבשים. ביום השלישי שהוא היום החשוב שבו מטפסים ואמורים לראות נוף תפס אותנו גשם. לפסגה הגענו רטובים ותשושים, אבל בעודינו יושבים שם התחיל להתבהר, הגשם פסק ואפילו העננים באו והלכו ולא פשוט עמדו וצחקו לנו בפנים.כמעט מרגיש כמו הארה דתית, לעמוד בקצה צוק כשכל מה שרואים קדימה זה לבן ואז בשנייה נפתח חור בעננים והם מתחילים להתפזר ואז באותה מהירות שהלכו ככה באים עננים אחרים והעמק שממול נעלם ונפרש לסירוגין – פשוט מדהים! את אותה הרגשה הייתה לי גם בהפלגה במילפורד סאונד, ממש כשמגיעים לקצה, לשנייה כבר אין הרים מסביב ורק אוקיינוס ענק נפרש מול העיניים. למילפורד יצאנו ממש מפונקים, מאחר וביום הראשון יש רק שעה הליכה, הרשינו לעצמינו להביא איתנו פסטה, בשר טחון, עגבניות, בצל וממש לבשל לעצמינו ספגטי בולונז בבקתה. טירוף:) אין ספק שהמילפורד הוא באמת הטרק הכי יפה שעשינו ולו רק בגלל הסיבה שהוא עמוס נורא – כל כמה צעדים נפרש לפניך נוף או אגם או מפל או גם וגם וגם… ואנחנו גם עשינו את הטרק בימים הכי יפים שאפשר, היינו יבשים יחסית כל הזמן אבל הגשם הכבד שירד לפני שהגענו פשוט מילא את כל המפלים ואת כל הנהרות בזרם ככה שהיינו מוקפים מים זורמים בכל מקום אליו פנינו.
היעד הבא שלנו היה העיר אינוורקרגיל. זו באמת עיר יחסית למקומות שאנחנו רגילים אליהם, אבל… מתה. מרוב שעמום הצעירים בעיר עושים תחרויות מכוניות הלוך ושוב ברחוב הראשי. אני פינקתי את עצמי בעוד יום של שופינג, לא פרוע מידי ואפילו זכיתי לפלרטוט קל מצד המוכר השמן שהוא בעצם ההומו הרביעי שאני פוגש בניו-זילנד (השלושה הראשונים היו הזקנים בבר בוולינגטון…). באחד הערבים פינקנו את עצמינו בארוחה אמיתית במסעדה יקרה, כזאת שתרמילאים לא אמורים לאכול בה, אבל הרשינו לעצמינו כדי לחגוג את היומולדת של אלון. מוזר אבל הישיבה במסעדה פלצנית גרמה לי קצת געגועים למשמרות ערב במונטיפיורי… אבל הסיבה האמיתית להיות באינוורקרגיל היא הנסיעה לבלוף. בלוף היא העיר בה נגמר הכביש המהיר של ניו-זילנד והנקודה הכי דרומית שאני אהיה בה בעולם כנראה… סוג של סוף העולם כזה. יש שם תחושה של סוף העולם, אבל לאו-דווקא מבחינת הפיסיות של סוף העולם אלא מבחינת ההמולה, או היעדר ההמולה…
מאינוורקרגיל המשכנו ליעד הבא שלנו – דנידין. דנידין היא עיר מגניבה שיש בה אוכלוסייה של 120,000 איש ו-20,000 סטודנטים שהם שהופכים אותה לתוססת ושמחה. לפחות ככה נראה לי, הסטודנטים עכשיו בחופשה אז העיר די ריקה. בתשע בערב אפשר לעבור ליד ברים שכתוב עליהם מוסיקה חיה כל ערב ושהם סגורים, הכל הכל נסגר בחמש אחה"צ והעיר הולכת לישון… אבל, כמו שמנים טובים אנחנו מצאנו את ההמבורגר המקומי ואני כבר סעדתי המבורגר "צ'ילי קון קרנה" עם אננס וגבינה שהיה פשוט נפלא! ביום הראשון שלנו בדנידין זכינו בארוחה מפנקת כל חשבון הדודים העשירים של אלון מטקסס. אין ספק שיהודים אמריקאים זה דבר משעשע, בעיקר כשהם אילי-הון מטקסס שעושים קרוז סובב חופים באוסטרליה וניו-זילנד ומתעקשים להזמין אותנו לארוחה (ולפלרטט עם המלצריות תוך כדי) ואח"כ גם לקנות לנו מתנות (גרביים וטי-שירטס!!!).
חוץ מלהשמין אנחנו גם תיירים, אז אנחנו עושים גם אטרקציות תיירותיות, כמו למשל ביקור  במפעל של CADBURY ובמבשלת הבירה המקומית SPEIGHTS. אה, בעצם גם שם משמינים… אפילו אני לא הצלחתי לאכול את כל השוקולד שקיבלתי בקדבורי ואפילו אני הייתי סחרחר אחרי שנתנו לי חצי שעה ליד שישה ברזים של בירה ואמרו לי – תשתה כמה שאתה יכול.
באופן כללי המירוץ הניו-זילנדי שלנו די הוריד הילוך, אנחנו עוברים ממקום למקום, נהנים מהשקט ומפנטזים שבאוסטרליה יהיה פחות שקט ויותר הולל ושמח.

כאן דן אילון, בעיר הרואה ואינה נראית, ניו זילנד

 

picture time

http://www.facebook.com/album.php?aid=206150&l=57d7f&id=729280703

about to milford

אוקיי,
אז טיפה באיחור, אחרי שקמנו בבוקר וגילינו שהגלגל שלנו החליט לפרוק את כל האוויר אנחנו לקראת יציאה למילפורד. הפנצ'ר תוקן ואמורים להיות לנו כרטיסים חדשים לאונייה שתיקח אותנו לתחילת המסלול. זה אומר שבארבעה ימים הקרובים אנחנו הולכים ללכת:)
אחרי די הרבה זמן הפסקה מטרקים, דווקא בא לי קצת טבע, בקתות הומות ואנשים שנעשים יותר מסריחים מיום ליום…
מהעדכון האחרון לא השתנה הרבה, רק היינו ב-QUEENSTOWN, בזבזנו כסף על כל דבר אפשרי. זוכרים את ההמבורגר המפורסם של קווינסטאון? אז בילינו שם עוד פעמיים, אני גיליתי מה זה BIG AL (שני המבורגרים – חצי קילו בשר, שתי ביצי עין, מלא גבינה, מלא בייקון, סלק, עגבניות, חסה, איולי ורוטב עגבניות…) חוץ מזה מצאנו גם גלידריה מעולה ממש ליד ההמבורגר, שם מצאתי את הטעמים – פררו רושה, מארס, שוקולד לבן עם תות וכמובן – וופל בלגי…
חוץ מלעבור בין ההמבורגר לגלידה הלוך ושוב רוב הזמן, השקענו גם ויצאנו מחוץ לעיר, נסענו ל-CROMWELL כמובן בשביל להמשיך לאכול – פסטיבל יין ואוכל. אחה"צ בשמש עם בקבוק יין לבן וקערת מולים, קרקרים וגבינה כחולה.
וכדי להגיד שעשינו גם דברים חשובים, יום למחרת נסענו לגלנורקי לעשות סיבוב קטן סביב הלגונה והביצה והמשכנו את כל הכביש עד גן-עדן. גן-עדן היא אפילו לא עיירה, אלא שלושה בתים בערך שנקראים PARADISE.
עזבנו את קווינסטאון קצת עצובים, אבל שבעים ומרוששים ומצפים להרפתקת המילפורד שאני מקווה שתהיה יותר מוצלחת מהאקספוזיציה שחווינו עד עכשיו…

בהצלחה:)

Merry Hanuka!

אחרי שהסופה החליטה לנוח והתבהר לנו קצת בוואנקה הלכנו לטיול יומי שנקרא רוב-רוי. הדרך לשם הייתה שביל עפר עם גשרים איריים, אבל כאלה שהם באמת מפחידים (נקראים בפי המקומיים פורד, אנחנו החלטנו שרכב פורד לא יכול לעבור שם אבל מיצובישי זה סבבה), ככה גילינו שחוץ מזה שפריצי היא אחלה אוטו, היא גם היברידית. אחרי כמעט שעה הליכה ביער, מגיעים לנקודה שמשקיפה על קרחון רוב-רוי, המפלים שתחתיו, ההרים, היער… בכל הזמן שהיינו שם לא הצלחנו לספור את כל המפלים שמעטרים את ההר כמו שמלת-חג מעל שכבת העצים. את היום האחרון בוואנקה התחלנו בארוחת בוקר מפנקת ועזבנו מאוחר את הבקפקר. משם הלכנו לפאזלינג וורלד שהוא מוזיאון שעשועי-מח או תעתועי-מח או.. פאזלים. אחרי שסיימנו ללכת במבוך העץ הענק היינו צריכים למהר לסינמה פרדיסו כדי לא להחמיץ את ההצגה של מדגסקר2. מי שעוד לא ראה – קדימה! כמה משפטי מחץ שפשוט לא ימחקו מהזכרון… אחרי הסרט, כולל שני בקבוקי בירה מקומית, עוגייה וגלידה תוצרת בית (בייליס עם שוקולד לבן – תענוג!) יצאנו לדרך לכיוון TE-ANAU.בחרנו בכביש צדדי שמהירות הנסיעה המותרת בו רוב הזמן היא 30 קמ"ש אבל תוגמלנו בנופים מטורפים של קווינסטאון ושל האגם. הגענו לטה-אנאו כדי לגלות עיר בגודל שלושה מטר לאורך ושניים לרוחב ששוכנת כמובן על שפת אגם. בעיר זכינו להדליק נרות חנוכה עם עוד ישראלים , עם אח ואחות דרום אפריקאים שמצידם חלקו איתנו את המאכל המסורתי לכריסמס, ועם יהודי צרפתי אחד שידע יותר טוב מאיתנו את כל המילים של מעוז צור… למחרת הלכנו למקום בטה-אנאו שנקרא PIES. כשמו כן הוא – יש שם מלא מלא סוגים של פאי, שזה סוג של מאכל מסורתי שהגיע לניו-זילנד מאוסטרליה. זה שווה ציון כי זה היה פשוט טעים!!! אחרי שני לילות שם יצאנו לטרק הבא – קפלר. היום הראשון כמובן מתחיל בטיפוס על הר. עולים עולים עולים עולים ובסוף כשיוצאים מקו העצים מגלים ערפל כבד וסמיך, ממש כאילו עלינו לשמים… אחרי עוד קצת WALKING IN THE CLOUDS הגענו לבקתת LUXMORE, שנמצאת על הר לקסמור, ממש ליד מערת לקסמור בה זחלנו כדי לראות נטיפים.מתוך 50 איש בבקתה היו 11 ישראלים – שישו ושמחו. בערב הראשון הדלקנו נרות אחרי שכולם הלכו לישון, אז עשינו את זה עם הריינג'ר (שומר הבקתה) ועם סיימון האוסטרלי ההיפי. סיימון הוא זה שבזכותו גיליתי שקשת היא לא רק סמל להומואים אלא גם להיפים. הוא היה לבוש בגרביונים בצבעי הקשת, עם חולצה תואמת, עם כובע צמר בצבעי הקשת (ולמחרת במפל הוא גם התנגב בדגל גאווה…) אותו יום גם היה כריסמס, אז חגגנו את כריסמס עם חלק מהאורחים היום השני בקפלר הוא כולו הליכה על קו הרכס. שביל צר ומשני צידיו מדרון תלול. וכדי להקל על החיים תוסיפו רוח מטורפת שמאיימת לזרוק אותי מהשביל בכל רגע נתון… בערב השני כבר הדלקנו נרות עם כל הישראלים – רביעיית הזקנים, השלישייה המפוצלת ו… שני האחים הדרוזים. באותו יום הניו-זילנדים מציינים את BOXING DAY שזה יום חג אחרי כריסמס. מי אמר קוסמופוליטיות ולא קיבל??? בערב היום השני גם הלכנו לשחות במפלים. כשאני אומר לשחות אני מתכוון כמובן ללנסות להכנס, לאבד את הנשימה ולברוח מהר החוצה… היום השלישי הוא הליכה ביער. אחרי שעה בערך התחלתי להשתעמם ולהתעצבן, אחרי שעתיים וחצי הגענו לאגם ואלון החליט שנלך קצת על שפת האגם. אני אחרי שני צעדים התחלתי לשקוע בחול, לא קצת אלא ממש עד הברכיים. היה קצת מלחיץ כי שומדבר לא הבטיח לי שזה באמת יעצור בברכיים… אחרי הפסקת צהריים בבקתה שבדרך, היו לנו רק עוד שעתיים הליכה בתוך היער כדי להגיע חזרה לנועם. אחרי עוד לילה נסענו ל-QUEENSTOWN שבניגוד לציפייה שלי לא מלאה במלכות-דראג שמסתובבות ברחוב. מוזר. כמו ישראלים טובים – הגענו היישר ל-FERGBURGER שהוא כנראה ההמבורגר הכי טעים בניו-זילנד (אני עדיין מתגעגע למוזס, אבל אין ספק שFERG סיפק לי כמה רגעי אושר…) שבעים ומאושרים יצאנו מקווינסטאון לחניון MOKE LAKE שם העברנו שני לילות של בטלה גמורה ליד האוהל, על הדשא על שפת האגם. לפעמים אני צריך להזכיר לעצמי כמה כיף לי שאני במקומות כאלה, שכל האגמים עם הפסגות המושלגות משתקפות בהם זה לא כזה מובן מאליו. אחרי שני לילות טבע היינו צמאים נורא לעיר והגענו חזרה לקווינסטאון, כאן חיכה לנו שופינג (מותר קצת, זה לכבוד השנה החדשה…) אני חזרתי עם שני זוגות מכנסיים קצרים, שני טי-שירטס, שני ג'ינסים, שתי חגורות, חולצה מכופתרת ושני זוגות נעליים… הישג לא רע, אפילו במושגים הרגילים שלי… ואחרי שחגגנו את חנוכה עם גויים שונים ומשונים, הגיעה החגיגה האמיתית – NEW YEARS EVE, או בפינו – סילבסטר. ככל שהחג התקרב, ככה הנמכנו ציפיות. ההיכרות שלנו עם השטח אומרת שניו-זילנדים הם לא ממש חיות מסיבות, וככה גם נוכחנו בערב השנה החדשה. אני הלכתי לערב אייטיז שהיה הזוי לחלוטין. הייתה תחרות תחפושות, ככה שהיינו שם אני עם קורט קוביין, פרד פלינסטון וסמנתה פוקס. כשהם שמו את PURPLE RAIN החלטתי שזה האות שלי ללכת לבדוק מה עם האחרים. בואו נגיד שאני אמשיך לחכות למסיבה אמיתית עד שאני אגיע לאוסטרליה. אבל לפחות היה ערב אחד בניו-זילנד בו באמת הרגשתי שאני נראה טוב ולא רק מאלתר תלבושות עם אותה טי-שירט ועם היכולת לקצר את מכנסי הטיולים שלי… תמיד אמרתי לעצמי שאני לא אכתוב עדכונים נורא ארוכים מהטיול שלי כדי שלאנשים תהיה סבלנות לקרוא אותם. אבל כשבשבוע אחד יש כל-כך הרבה חוויות, זה פשוט יוצא ככה. אז תודה לאלה מכם שהגיעו עד לכאן:) אני מקווה שכולם בריאים ושלמים ושהמצב בארץ יסתדר על הצד הטוב ביותר… מלא אהבה לכולם! וכמובן, תמונות – http://www.facebook.com/album.php?aid=199788&l=bc6e3&id=729280703

את לא מבינה מה את אומרת!!!

dan eating a cookie!!

הפעם אני אתחיל דווקא מאנקדוטות…
1. בארץ יוצא לי לשמוע הרבה את הביטוי "זבובים בגודל של הראש שלך…" מי שאומר את זה על זבוב בארץ לא היה כנראה בניו-זילנד. הזבובים כאן הם באמת בגודל של בנאדם קטן. שלא לדבר על הדבורים…
2. לפני שבאתי לכאן אמרו לי שבניו-זילנד מדברים אנגלית. מי שאמר את זה כנראה גם לא היה בניו-זילנד. ניסח את זה הכי טוב בחור אנגלי בבקפקר באוקלנד שאמר שמדברים כאן VERSION OF ENGLISH.
3. זה עוד לפני שהזכרתי בכלל את העובדה שיש כאן שפה רשמית נוספת – המאורית. מה שמאלץ אותי לישון במקומות כמו KETETAHI (סל אחד בתרגום חופשי ממאורית), או WAIHOHONU (משהו שקשור לאוויר או למים…)
4. הנקודות האלה יוצרות מצבים בהם אני מנהל שיחה עם בחורה שטוענת שהיא דוברת אנגלית, מנסה להזמין מקום לינה או לברר משהו על טרקים ולאורך כל השיחה אני תוהה אם הבחורה בעצמה מבינה בכלל מה היא אומרת…
5. עוד אמרו לי לפני שבאתי לכאן שהתקופה הטובה לטייל בניו-זילנד היא כשקיץ בניו-זילנד וחורף בישראל. מי שאמר לי את זה אולי היה בניו-זילנד אבל שכח לספר שקיץ בניו-זילנד יותר מזכיר חורף ישראלי…
6. בארץ יורד גשם. ככה לימדו אותי מאז שאני קטן. גשם זה משהו שיורד. הגשם הניו-זילנדי קצת יותר מתוחכם. הוא יורד ועולה וזז ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה, והכל – בו זמנית!
7. עם הזמן אני מעשיר את אוצר המילים האנגלי שלי ולומד לשנוא מילים חדשות:
 - RIDGE – המשמעות של המילה הזו היא שאני עומד לדדות על קרקע סלעית בתקווה ובמאמץ גדול להצליח לשמור על שיווי המשקל שלי ושל הגיבנת שמלווה אותי ושוקלת בערך 20 קילו.
 - STEEP – או שאני לקראת גלגול בלתי-נשלט בירידה תלולה או שאני קורע את התחת בטיפוס הרים כשעלי ציוד של הליכה פשוטה בלבד…
8. במאורית WH מבוטא כ-F. ככה שכשישנתי ב-WHAKAPAPA בעצם ישנתי ב-FUCK A PAPA. מה שאומר שאם אני אמשיך לאכול כל-כך הרבה פחמימות אני אהיה WHAT.

ולענייננו-
כצפוי הלילה השלישי בוולינגטון כלל עלייה על מעבורת, פרידה מהאי הצפוני והגעה לאי הדרומי של ניו-זילנד. את הלילה הראשון העברנו בפיקטון. עיר בגודל של דיזנגוף סנטר בערך, רק הרבה פחות מעניינת. שם עשיתי לעצמי טיול על אופניים לראות את הפיורדים הצפוניים ואת הוילות המטורפות שעומדות ממש על קו המים מול הנוף המדהים ועם מכונית וסירה או שתיים בחנייה.
למחרת כבר נפרדנו מפיקטון ושמנו פעמינו לכיוון שמורת אייבל טזמן לעיירה מהרונו (שהתבררה כעוד יותר קטנה מפיקטון). זה הזמן להודות שאנחנו סוג של פחדנים. הטיול הזה נעשה תחת הכותרת – "אנחנו מנסים להמנע ממגע עם סנדפלייז". לכן החלטנו לא באמת לעשות את הטרק באייבל טזמן אלא רק לשוט קצת בקייק לראות את הנופים ולהמשיך הלאה. אח"כ מצאנו עוד תירוץ נוח שאמר – בקייק מספיקים לראות נורא קצת נוף, אולי בעצם ניקח WATER TAXI. וככה מצאנו את עצמינו בחווייה הכי מפונקת בטיול הזה (אנחנו מקווים). אחרי שלוש שעות של טלטול במים המשכנו לכיוון העיר נלסון להצטיידות ומשם לעיירה "הציורית" ST ARNAUD, בסיס היציאה לטרק השלישי שלנו בשמורה נלסון לייקס.
היום הראשון של הטיפוס התחיל ב-ROBERT RIDGE שבתיאור של ה-DOC הוא STEEP ZIG-ZAG. עכשיו דפדפו טיפה למעלה ותגלו שאת השעתיים הראשונות של הטרק העברנו בטיפוס מפרך על סלעים מתנודדים… אבל הכל היה שווה את זה כשהגענו לראש הרכס, עמקים מדהימים פרוסים משני הצדדים, עם פסגות מושלגות ועננים שנראה שירדו לתוך העמק תחתינו ככה שמקבלים ממש תחושה של להיות בשמים. ממשיכים ללכת על הרכס ובסופו מגיעים לאנג'לוס האט שהיא כנראה הבקתה הכי יפה שיש בניו-זילנד. ממש על שפת אגם רגוע שמשתקפות בו פסגות מושלגות… מרגיש כמו ציור. את היומיים הבאים של הטרק העברנו תחת גשם לא פוסק שהראה לנו שלא מעיל גשם ולא מכנסי גשם ימנעו ממנו להגיע לשד עצמותינו ולתחתונינו… מהיומיים האלה אין לי תמונות כי אי-אפשר היה להוציא את המצלמה בגשם, אז הנה כמה דברים שהייתי מצלם אם הייתי יכול:
 - לצאת לדרך ולגלות שכל הירידה אל העמק מכוסה ענן ענק!
 - מפלים קטנים בכל מקום אליו מפנים את המבט.
 - המשפחה הניו-זילנדית שיצאה למסלול במכנסיים קצרים.
 - אני ואלון נרטבים מתחת לעץ בעודינו מחכים לעוד ארבעה ישראלים כדי להראות להם איך לחצות את הנהר. (האמת העצובה היא פשוט הליכה בתוך המים. עדיף רטוב וחי מאשר יבש ומת…)
 - ניחוש הדרך מעל למפולת עצים שחסמה את השביל.
 - המעבר על הגשר התלוי, קודם אלון ואח"כ אני כי מותר רק לבנאדם אחד לעלות כל פעם.
 - התמונה של המים מתחת לגשר והפחד שאולי ממש עכשיו הגשר יחליט שנמאס לו ואני אמצא את עצמי מנסה לשחות נגד הזרם עם התיק על הגב…
 - אני ואולון רטובים, מגיעים לבקתה רק כדי לגלות שגם כיסוי הגשם של התיק לא ממש עוזר ושכל הבגדים שלנו ושק השינה רטובים גם הם.
 - כל הבגדים שלנו ושרי השינה פרוסים בבקתה מעל האח בתקווה שיתייבשו…
 - הבחור האנגלי עם הקרוקס הוורודות והבחור הגרמני שקרא את יומנה של אנה פרנק.
בסוף הטרק חיכתה לנו שוב נועם עם בורגר-קינג, צ'יפס וקולה. קשה לתאר את את השמחה של סופסוף להכניס לבטן משהו שהוא לא על בסיס לחם או פסטה, את הטעם התעשייתי של ציוויליזציה אחרי שלושה ימים בטבע, את התחושה של כביש סלול מתחת לרגליים ולא אדמה או עץ…
הגשם שהתחיל לנו בטרק ליווה אותנו גם בימים הבאים. היעד הבא היה GREYMOUTH שכל מה שרצינו ממנו הוא שיהיה שם מקום לעשות כביסה ולהניח את הראש אחרי הטרק. מה שגילינו הוא שהעיירה הזו ראויה לשם שלה – אפורה! ישנו שם בבקפקר של זוג ישראלי – שושי ודורי שהחליטו לעזוב את המירוץ המטורף ולקבל חתיכה של שקט. אני עדיין די מקנה בהם. לא יודע אם דווקא גריימאות היא המקום שהייתי בוחר בו אבל הייתי מתחלף איתם בשנייה!
משם המשכנו לפרנץ ג'וזף. כל פעם מחדש העיירות הניו-זילנדיות מצליחות להפתיע אותנו ברמת הנידחות שלהן. כל עיירה היא יותר קטנה ושכוחת-אל מהקודמת… הסיבה היחידה להיות בפרנץ ג'וזף היא הקרבה לקרחון פרנץ ג'וזף עליו הילכנו כבר למחרת. זה התחיל בשרשרת חיול – בחדר הזה מקבלים מגפיים וגרביים, בדוכן ממול דוקרנים ובחדר הבא מעילי גשם. כשאנחנו נראים כמו חוצבים עלינו על אוטובוס שקירב אותנו לקרחון. אחרי טרקים לבד היה מוזר לעשות טיול בקבוצה. כל קבוצה תמיד מתנהלת אותו דבר – כמו בטיול שנתי. יש את החנון שהולך ליד המדריך, שבמקרה שלנו היה יהודי מהאיסט-ווילג' במנהטן, שנראה ממש ישראלי, זאת אומרת – פרענק. יש את המתלהב שתמיד הולך ליד השביל המסומן ולא ממש עליו כדי שכולם יוכלו לראות כמה הוא מגניב, יש את זה שכל שנייה עומד לצלם ומעכב את כולם, במקרה הזה – אני. וכמובן, יש מדריך שמספר מלא סיפורים שהפואנטה הכי חשובה שלהם היא שקרחון הוא בעצם נהר שמתקדם בקצב מאוד איטי של 8 ק"מ בשמונים שנה… הייתה חווייה מגניבה אך מקפיאת כפות רגליים.
היעד הבא אחרי הקרחון לפי הלו"ז שלנו הוא וואנקה. הבעייה היא שבין שניהם מפרידות שש שעות נסיעה והדבר היחיד שיש לצד הדרך הזו הוא עיירה בשם האסט שקיבלנו אזהרה מאוד חמורה מדרור מן לא לעצור שם בשום פנים ואופן. מאחר ולא מצאנו מפלט – העברנו את הלילה בקמפסייט בהאסט. לפחות היינו מוכנים למה שקיבלנו כי בדרך על הקרחון כבר שאלנו את המדריך אם יש סופר בהאסט וזכינו לתשובה – "מה פתאום, האסט אפילו יותר קטנה מפרנץ-ג'וזף…" אבל החור הנורא סיפק לנו שירותים, מטבח ומקום לבנות בו אוהל (שהוכיח את עצמו כמאוד משתלם בתור משהו שיגן עלינו מהגשם). אחרי ליל המעבר הזה הגענו ליעדינו האמיתי – וואנקה. כאן החלטנו לפנק את עצמינו ולנוח קצת. להשאר שלושה לילות רצופים באותו בקפקר ולהרגיש קצת איך זה להשתקע.
וואנקה היא ללא ספק העיר האהובה עלי עד כה בניו-זילנד. מצד אחד נוף מדהים של אגם והרים מושלגים, מצד שני מרגיש כאילו יש כאן סוג של ציוויליזציה. ברחובות יש מן אנרגיה טובה מגניבה כזאת. לא סתם וואנקה היא העיר של בית הקולנוע סינמה פרדיסו. שידוע בכך שאין בו כסאות אלא ספות ואפילו חיפושית אחת בשביל אנשים שרוצים להרגיש איך זה בדרייב-אין וידוע עוד יותר בזכות הריח של העוגיות הכי טעימות בעולם שהם אופים במקום. הלכנו לראות את ג'יימס בונד החדש… והחלטנו להפניק את עצמינו ממש ומחר אנחנו הולכים לראות גם את מדגסקר2.
היום סופסוף הסופה החליטה לנוח קצת וזכינו ביום שמשי שאפשר לנו לטייל קצת באיזור, ואני ממש מקווה שהקיץ הניו-זילנדי יתחיל להתנהג כמו קיץ…

אני מקנא בעצמי על זה שהיו לי שלושה לילות בוואנקה ומרחם על עצמי שמחר אני צריך לעזוב…

Kneller's Happy Trampers

אז אחרי לילה זריז באוקלנד הגענו באמת לטאורנגה לקארינה ואריק. כמה כיף זה לקבל קצת הרגשה של בית – באמת קשה לי לתאר במילים. אחרי כמה ימים של שינה עם אנשים זרים בחדר או באוהל, פתאום להרגיש בבית היה פשוט נפלא. אחרי לילה בטאורנגה יצאנו לדרכינו לעבר טאופו. טאופו היא עיר על שפת אגם טאופו שכל מטרתה היא שאנשים צעירים מכל העולם יוכלו להנות. לראשונה בניו-זילנד הרגשתי קצת ציוויליזציה… האטרקציה המרכזית עבורינו בטאופו הייתה לעשות צניחה חופשית… תכננתי את זה בערך מהרגע שידעתי שיש דבר כזה בניו-זילנד אבל לא תיארתי לעצמי את קצב הדופק שיהיה לי ברגע שזה יתקרב. כזכור מפרקים קודמים אפילו המתקנים באושן-פארק בהונג-קונג הפחידו אותי אז כשמדובר בצניחה חופשית הדופק עלה לי כבר בערב שלפני… המזל הוא שבצניחה חופשית אתה פחות או יותר לא עושה כלום. מרגע שלבשת חליפה לא מחמיאה בכלל, אתה נדחס למטוס ואז איש הטנדם יושב מאחוריך ועושה הכל – מתחבר אליך ומאותו רגע הוא בשליטה מלאה. אם הוא זז אתה זז איתו, הוא מתיישב בפתח המטוס, אומר לך לחייך למצלמה, מפתח סמול-טוק קטן וקופץ. אם היו מחכים שאני אקפוץ בהתנדבות ממטוס בגובה 15000 רגל, כנראה עוד הייתי יושב שם ליד הדלת. ואז – הכל קורה נורא מהר. בהתחלה לא נושמים, גם מלחץ וגם כי אוויר במהירות של 200 קמ"ש נכנס לפה, ואז צורחים. אח"כ יש שקט ורואים נוף ואז צורחים שוב, והאנרגיה הזו של ליפול במהירות מטורפת מעל הנוף המדהים פשוט עצומה. וצורחים שוב ואז שוב שקט. סה"כ דקה בערך של חוסר שליטה מוחלט באוויר. ואז המצנח נפתח והכל הופך להיות איטי יותר עד שנוגעים ברצפה וקשה לעכל את מה שעברת או את העובדה שאתה שוב בשליטה מלאה על דברים…
מטאופו נסענו לפקפאפא שהוא הכפר ממנו יוצאים לעשות את הטרק הבא ברשימה שלנו – TONGERIRO NORTHERN CIRCUIT. הטרק אורך שלושה ימים ועובר בין הרי-געש מושלגים, מעל נהרות ובתוך יערות. איפשהו בתחילת היום הראשון, אחרי הפסקת הנשנוש שלנו הרשיתי לעצמי לשחרר גרעפס בריא, רק כדי לגלות שממש מעבר לשיח יושבות שלוש זקנות אנגליות ומנסות לאכול, אבל כל מה שהן מצליחות לעשות זה לצחוק בפראות ולסדר את השיער מההדף שיצרתי…
הנופים מדהימים ומה שעוד יותר מדהים הוא התחושה של טבע – שנייה אחת אתה ביער ואחריה על אדמה געשית שמחממת את הנעליים ומעלה אדים ואז הולכים על שלג שנשאר קפוא, כאילו המון סוגים שונים של כוחות וחוויות עובדים עלי במקביל.
ביום השני של הטרק הרגשתי את מה שבשבילו יצאתי למסע הזה. (זה עוד לא אומר שאני מסופק וחוזר הביתה, אבל אני מרוצה שהשגתי את מבוקשי.)
הסיבה לכל הטיול הזה היא התמונה מפריסיליה מלכת המדבר של ברנדט צועדת במדבר האוסטרלי, והתחושה של כמה האדם הוא קטן לעומת הטבע הענק. וככה בדיוק הרגשתי בתוך שדה אינסופי של סלעי בזלת כשאני כבר לא מזהה איפה בדיוק נכנסתי אליו ומתי אני יוצא ממנו. שם באמצע גם תקפה אותי תחושת המרחק מהבית. 20 שעות טיסה זה הרבה, אבל לא מצליחים באמת להבין כמה מתרחקים…
בסוף היום השני הלכנו לשבת עם ספר קצת בשמש ליד הנחל, מפתחים רעב לקראת ארוחת הערב. זה הזמן לציין שאני ואלון קצת מוזרים בטרקים. החוק הראשון בטרק אומר – קחו כמה שפחות אוכל ואל תקחו קופסאות שימורים כי זה זבל נורא כבד לסחוב אח"כ. אנחנו החלטנו שקופסת טונה לכל אחד מאיתנו לכל יום זה הגיוני ושאנחנו צריכים שלוש הפסקות נשנוש חוץ משלוש ארוחות מלאות ביום. לנשנוש סחבנו קרקרים, עוגיות והכי קיצוני – טים-טאם!!! וכמובן שחבילת עוגיות שלמה היא המינון הנכון לכל הפסקה… במילים אחרות אנחנו המטרקים היחידים שהצליחו להשמין בשלושה ימים של טרק.
בסוף היום השלישי חיכתה לנו נועם עם שתי ארוחות בורגר-קינג ושתי פחזניות. לא רעבים במיוחד אבל עדיין הצלחנו לבלוע עד הפירור האחרון, להוריד את הצ'יפס עם כוס קולה ולתקוע פחזניה בגרון – יצאנו לדרך לוולינגטון. מה שאמור היה לקחת שלוש שעות נסיעה, התברר ככמעט שש. אני מאשים את אלון שקיצר קצת את הזמנים כדי שהתכנית תתאים ללו"ז הטרקים המטורף…
ב-2100 בערב הגענו למעונינו ביומיים האחרונים, הבית של חברה של המשפחה האוסטרלית של נועם. כשאני אומר בית אני מתכוון יותר לאחוזה שממוקמת בראש ההר הכי גבוה בוולינטון, משקיפה על כל המפרץ ועל מרכז העיר, עם מלא חדרי שינה, אמבטיות, פינות הסבה ומטבח גדול ועמוס אוכל שעומד כולו לרשותינו. אפשר להגיד שהגענו לחלום הרטוב של כל תרמילאי.
היום בלילה תצא המעבורת שלוקחת אותנו מהאי הצפוני של ניו-זילנד לאי הדרומי, שם צפויות לנו הליכות מרובות עם עודף משקל על הגב. (שנוותר על טים-טאם?!?)

סופסוף יש תמונות:
http://www.facebook.com/album.php?aid=190233&l=e0193&id=729280703

1. השמש כאן שורפת! האוזון באמת חשוב…
2. תמיד יש מישהו שהולך מהר יותר ממך בטרק. לפעמים זוג גרמנים צעיר, לפעמים קבוצת מורים מאוקלנד, אבל בד"כ זקנה ניו-זילנדית שעושה ג'וגינג.
3. אתה אף-פעם לא באמת רואה את סוף העלייה.
4. אע"מניקים הם נורא עקשנים;)
5. עדיין קשה לי להבין בנהיגה שיש מעט אוטו מימין והרבה אוטו משמאל.
6. בכל מיני מקומות המים החמים והקרים הפוכים בברז.
7. האריזות הגדולות בסופר הן לאו-דווקא יותר משתלמות.
8. יותר זול לקנות שלוש פעמים 20 דקות אינטרנט מאשר שעה שלמה…

המון אהבה לכולכם ומזל טוב לי על הולדת האחיינית החדשה (שעוד לא גילו לי מה שמה בישראל…).
יש כמה מזל-טובים שאני רוצה לאחל לאנשים אחרים, אבל אני לא רוצה לפתוח פה רשימה, אז מי שמגיע לו מזל-טוב – שיקבל:)

i found a path to follow / miss honey dijon

NZ

אז אני בניו-זילנד סופסוף!

בניגוד להתחלה בהונג-קונג כאן הייתה התחלה חלקה – יוצאים מהשדה, פונים ימינה ויש בדיוק תחנת אוטובוס אחת. אין בניינים גבוהים, אין מליוני אנשים, אין פיח. אלון ונועם אספו אותי עם "פריצי" (המכונית החדשה שלנו, ע"ש פריסיליה, AKA – מלכת המדבר העליזה). מאותו רגע לא ישנתי יותר מלילה אחד ברצף באותו מקום. מאוקלנד לפאייה, לקייטאיאה, לוואיטיקי לנדינגס, לטוויילייט ביי, לטפוטופוטו, חזרה לוואיטיקי לנדינג ועוד חזרה לאוקלנד ומשם לטאורנגה. מה שיוצא זה רצף די מתיש של התאקלמות במקום אחד, לעזוב אותו לפני שמבינים מה קורה ולהמשיך הלאה.

מה שחשוב זה שעברנו את הטרק הראשון. זה שאמרנו לעצמינו שמותר לנו לטעות בו כי הוא ראשון ודרכו נוכל ללמוד לפעמים הבאות. ואלוהים יודע כמה טעינו… הכל מתחיל על חוף ים בהליכה בתוך מה שנראה כמו קדירת פירות ים (בלי מרק טום-יאם), ממשיך בטיפוס על הר וממשיך בזה שאני ואלון איבדנו את נועם תוך שלוש שעות מהיציאה לטרק. המזל שלנו הוא הגברת המאורית הני. הני היא זו שלקחה אותנו לנקודת הפתיחה של הטרק וגם זו שמצאה את נועם צועדת בודדה בדרכה חזרה לציווילזציה כדי להזעיק כוחות הצלה. המזל שלנו היה שגם אנחנו החלטנו למצוא ציוויליזציה וכך מצאנו את האוטו של הני עם נועם בתוכו. חזרנו ללילה של רגיעה בבקפקר ולמחרת הני לקחה אותנו לנקודת ההתחלה של היום השני של הטרק. ביום השני לקח לנו בערך שש שעות לאבד את נועם שוב, אבל הפעם הצלחנו למצוא אותה לפני שמישהו מאיתנו חש צורך להזעיק חילוץ. מכל דבר לומדים וכבר הספקנו לעשות הפקת לקחים לקראת טרקים הבאים בתקווה למנוע דברים כאלה.

כל הקיטורים שלי על צעידה ברחבי הונג-קונג עם עשרים ק"ג על הגב מתגמדים לגמרי אל מול טיפוס על פסגות של הרים עם כמעט אותו משקל על הגב… מוזר שאף-אחד לא טרח לספר לקיווים שאם מטפסים על הר בזיגזג זה מדרג את העלייה והופך אותה לקלה יותר. כל העליות שעברנו היו תמיד אלימות כאלה – אתה בתחתית, הנה שביל הוא מגיע במסלול ישר לפסגה, תתחיל לטפס. יחסית למסלול שנחשב קל-בינוני, לשלושתינו היה די קשה להתמודד עם העליות האלה. אבל – נכנסים לכושר! עד שנגיע לאי הדרומי כבר נאכל הרים לארוחת בוקר (עם תערובת של מלח ופלפל!). היום השלישי של הטרק הוא כנראה הכי מאתגר. אחרי שבליל היום השני הגענו למקום הלינה בחושך והיינו צריכים לבנות את האוהל כשאנחנו נלחמים ברוח ותוך כדי שאנחנו מכינים משהו לארוחת ערב, התחלנו את היום השלישי בהרתחה של מים כדי שיהיה לנו מה לשתות בהמשך היום, מה שעיכב אותנו רק בשעה וחצי משעת היציאה המתוכננת. כשבאנו לצאת למסלול גילינו שהדרך אל תחילת המסלול הפכה לנהר בגלל שהתחילה גאות… אז היינו צריכים לחצות את הנהר, בתחתונים עם העשרים ק"ג במצב הרבה פחות נוח מאשר על הגב – מונפים על הידיים מעל הראש… אחרי שסיימנו לחצות, להתייבש ולאתר את נקודת ההתחלה – היינו רק בעיכוב של שלוש שעות משעת היציאה המתוכננת. סוף המסלול הוא שוב הליכה על חוף, באמת חוף מדהים. הבעייה היחידה שלחצות את כל החוף לוקח רק שעתיים וחצי הליכה. כשהנוף מסביב לא משתנה ואפשר לראות שנקודת הפתיחה מתרחקת אבל מאוד קשה להגיד אם נקודת היעד מתקרבת או נשארת במקום, ההליכה הזו די מייאשת. כל אחד מאיתנו בקצב שלו מצא את הדרך להתמודד נפשית עם הסיפור. אלון חלץ נעליים ועבר להליכה בתוך המים עם סנדלים. נועם עברה להליכה בתוך המים עם הנעליים שלה שעם כל גל הפכו למשקולת כבדה יותר ויותר. ואני… מצאתי שרק עישון של המון סיגריות בשרשרת לאורך כל הדרך עוזר לי להמשיך לשקוע בחול אבל להרים את הראש ולהמשיך ללכת. כמובן שלסוף הדרך הגענו בשלוש שעות איחור כדי לגלות שהני הייתה שם כדי לאסוף אותנו והיא איננה עוד. החזקנו את התקווה חזק חזק וכשהיא כמעט חמקה לנו מבין האצבעות – ראינו את הפנסים הקדמיים של ההני-מוביל שועטים לעברינו… ניצלנו!

אבל, הכל שווה את זה - הנופים מדהימים, התחושה של לעשות משהו שחיכיתי לו המון זמן, ללכת בשדה שהופך לביצה שהופכת לדיונות חול שהופכות למדבר שהופך לחוף שהופך להר ירוק – פשוט קשה לתאר במילים, כאילו רגע אחד אתה במקום אחד ושנייה אח"כ במקום אחר לחלוטין.

היה לי קשה לבחור שם לפוסט כי הדברים שאפיינו את הימים האחרונים הם הגברת הני שעזרה לנו להגיע ממקום למקום והייתה המושיעה שלנו והתחושה של סימן שאלה לגבי האם אנחנו נמצאים במסלול הנכון לאורך הדרך.

באופן כללי נראה לי שאני מתחיל להתרגל לניו זילנד. יש כאן משהו יותר מידי רגוע שבהתחלה מלחיץ, אבל ברגע שנכנסים לאווירה – מבינים שככה בעצם דברים צריכים להיות. ממש לפני שיצאנו לטרק ראינו את הכותרת הראשית בעיתון – כבשה מתה באיזה שדה באיזור. יש כאן איזורים שלמים שנסגרים בשעה 1800 אחה"צ, ככה שיש לאנשים זמן לחזור למשפחה, לפתח תחביבים. עם רדת החושך (קצת מאוחר, איזור 2100 בערב) – אנשים הולכים לישון!!! באמת חיים מוזרים, אבל יש משהו נורא כיפי ברוגע הזה, בזה שאף-אחד לא רץ לשום מקום, בזה שכולם, ללא יוצא מן הכלל, נחמדים נורא ונותנים לך להרגיש שהם יעשו הכל כדי שתשיג את מה שאתה מבקש.

עוד משהו שלמדנו בדרך הקשה הוא המרחקים. מה שנראה במפה כנסיעה מאוד פשוטה, עלול לקחת יום שלם של נהיגה. להגיע מוואיטיקי לנדינגס לטאורנגה ביום אחד זה אפשרי; אבל ממש ממש לא נעים… ובכלל כשצריך לסוע בצד שמאל ולהבין כמה אוטו יש מצד ימין שלך וכמה אוטו מצד שמאל זה הופך את הנהיגה להרבה פחות זורמת וטבעית מבד"כ.

לסיכום, כשעושים טיול כזה בו מנסים להספיק כל-כך הרבה בחודשיים בלבד – כל דקה שעוברת היא חווייה חדשה. את כל החוויות אני נורא רוצה לכתוב, אבל בגלל שלא יוצא לי כל-כך להגיע לאינטרנט (בכל זאת – לו"ז צפוף…) אני מנסה לרכז את העיקר…